עדי ארבל
עדי ארבלצילום: הלל מאיר, סוכנות תצפית

את הבלוף שמאחורי אונר"א, סוכנות "הפליטים הפלשתינים", כבר כולם מכירים: מדובר בארגון שמאז היווסדו לפני 68 שנים לא שיקם אפילו פליט אחד.

יתרה מכך, הארגון הרחיב את הגדרת המונח פליט בניגוד לסטנדרטים הבינלאומיים, כדי להביא למציאות שלמרות שרוב רובם של פליטי מלחמת העצמאות כבר נפטרו מהעולם, איכשהו רשומים בו כמעט שישה מיליון פליטים פלשתינים. זהו ארגון שבוחר להנציח את נרטיב הפליטות ככלי למאבק במדינת ישראל, ואשר מתקניו החינוכיים משמשים להסתה נגד ישראל ולעיתים אף כבסיס למאבק אלים נגדה.

במחקר שפרסמנו במכון לאסטרטגיה ציונית לפני שלוש שנים, חשפנו נתונים שערורייתיים נוספים על הארגון שמבזבז פי ארבעה יותר מאשר נציבות הפליטים העולמית (אשר מטפלת בכל יתר פליטי העולם) ובו בזמן מעסיק 26,000 (!) צאצאי פליטים (שימצאו את עצמם מחוסרי עבודה ביום שהסוכנות תשלים את משימתה).

את ממצאי המחקר שלחנו לכל משרדי הממשלה הרלוונטיים. משרד הביטחון טען שמדובר בסוגיה מדינית הרובצת לפתחו של משרד החוץ. משרד החוץ החזיר את הכדור למשרד הביטחון. המשרדים האמונים על נושאים אסטרטגיים וענייני מודיעין בחרו להתעלם ולא להגיב. בקיצור, קול דממה דקה.

בירור עם מומחים נוספים שמכירים את הסוגיה העלה סברה לפיה שירותי הביטחון מעדיפים את אונר"א, בבחינת עדיף השטן שאנחנו מכירים על פני זה שיבוא אחריו, שאותו איננו מכירים. יש מצבים שבהם אפשר לקבל גישה זו, אך ספק רב אם ראוי לקדשה כאשר מוסדות החינוך של אונר"א ממשיכים לחנך דורות של פלשתינים על בסיס השנאה לישראל והמאבק בה. ספק עוד יותר גדול אם ראוי לפעול לאור הנחת עבודה זו, כשבבית הלבן יושב נשיא אמריקני אוהד ישראל, שממילא פועל להפסקת התקצוב האמריקני לאונר"א.

למעשה, אפשר לראות בגישה הפסיבית הישראלית כלפי אונר"א קונספציה הרסנית אשר מצד אחד מגדילה את מעגל האיבה הערבית כלפינו, ומצד שני מחמיצה הזדמנות היסטורית, אולי חד פעמית, שבה הנשיא טראמפ פותח חלון הזדמנויות נדיר לשים קץ לתעשיית הפליטות הערבית, שכל תפקידה הוא להנציח את הסכסוך.

אלא שהסיפור של אונר"א הוא לא כל הסיפור. ממשלת ישראל לא מנצלת את שעת הרצון שאנו נמצאים בה כדי לקדם את מפעל ההתיישבות, להחיל ריבונות על אזורי C (לכל הפחות), ולהחליט אחת ולתמיד מה עתידם של חבלי הארץ ששחררנו לפני 50 שנה.

על השאלות הללו אפשר לענות בשאלותיו של הלל הזקן: אם אין אני לי, מי לי? ואם לא עכשיו, אימתי? שכן שעון החול של ההיסטוריה חולף במהירות, והנשיא האמריקני הבא יכול להיות אופרה אחרת.

הכותב הוא מנהל הפרויקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית