שרי הממשלה
שרי הממשלהצילום: אוהד צויגנברג, פלאש 90

1

כיצד תזהו דמגוגיה בקלות? ישנם כל מיני סימנים מוקדמים, אחד הבולטים שבהם הוא השוואת נתונים שאין ביניהם קשר אמיתי.

כך למשל קרה השבוע בדיון סביב העלאת שכר השרים. דקות ספורות לאחר שהוחלט להעלות את שכרם של השרים ושל ראש הממשלה בכ‑5,000 שקלים בחודש, כבר יצא הדמגוג הראשון בהשוואה בין הסכום הזה ובין גובה הקצבה שדורשים הנכים. מה הקשר בין שכר השרים ובין קצבת הנכים? לדמגוגים פתרונים.

למה להשוות את שכרם של השרים לקצבת הנכות ולא, למשל, לשכרו של מנכ"ל טבע קאר שולץ? איש לא הסביר. אם הסוגיה הרלוונטית היא מורכבות התפקיד, תפקידם של חלק ניכר מהשרים מורכב לא פחות מתפקידו של שולץ. אם מה שרלוונטי הוא העובדה ששכרם של השרים מגיע מקופת המדינה בדומה לקצבאות הנכות, הרי שברור שהסכומים המדוברים כלל אינם ברי השוואה. עלות שכר השרים היא מיליונים בודדים בשנה, לעומת המיליארדים שעולות קצבאות הנכות.

כדי להבין כמה אבסורדי הסיפור של שכר השרים במדינת ישראל קבלו כמה אנקדוטות: האדם שקיבל עד להחלטה האחרונה את השכר הנמוך ביותר בהנהלת משרד המשפטים הוא, ניחשתם נכון, השרה, איילת שקד. שכרה של שקד היה נמוך לא רק משכרם של פרקליט המדינה (שהשתכר יותר מפי אחד וחצי משכרה של השרה) והיועץ המשפטי לממשלה, הוא היה נמוך אפילו משכרם של חלק ניכר מפרקליטי המחוזות והמשנים ליועמ"ש במשרד. למה? ככה. אגב, שקד לא לבד. גם במשרד הבריאות המצב דומה, ובעוד כמה משרדים. הרמטכ"ל במדינת ישראל מרוויח קרוב לפי שניים משר הביטחון, והפרופורציה בין שכר מפכ"ל המשטרה לשכרו של השר הממונה עליו דומה גם היא.

למה זה קורה? יש כמובן סיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אבל בעיני הן לא העניין. סוגיית שכר השרים מול שכרם של בכירים אחרים בשירות הממשלתי והביטחוני, היא עוד ביטוי למשבר המשילות במדינת ישראל. נכון שכסף הוא לא הכל בחיים, אבל שכר הוא בהחלט ביטוי להיררכיה. זו הסיבה שבגללה תתקשו למצוא חברה עסקית שבה המנכ"ל או היו"ר אינם מרוויחי השכר הגבוה ביותר בחברה, למרות שייתכן שישנם בחברה עובדים שכישוריהם האישיים גבוהים יותר. המשכורת שאותה מעניקה המדינה לבכירים העומדים בראשה, משקפת את הדרך בה מביטה עליהם החברה. אם מסתכלים על השאלה מי מנהל את המדינה במשקפיים של שאלת השכר, הרי שמעמדם של הרמטכ"ל, המפכ"ל, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה גבוה בהרבה ממעמדם של ראש הממשלה והשרים, שלכאורה ממונים על כל אלו. לאור כל זאת לא תתפלאו בטח לגלות שגם שכרם של שופטי בית המשפט העליון גבוה משכרם של שרי הממשלה. למה? איזו אחריות מוטלת על כתפיהם? שאלה קשה.

אלמנט נוסף שמשחק כאן תפקיד קריטי הוא שבי הפופוליזם. שרי הממשלה, ובמידה רבה גם חברי הכנסת, סובלים מכך שהמילה האחרונה בנוגע לגובה שכרם נאמרת על ידי הפוליטיקאים. תרשו לי להמר שאם קביעת שכרם של השרים הייתה נתונה בידי ועדה ציבורית בלתי תלויה, שפוליטיקאים אינם נדרשים לאשר את מסקנותיה, הוא כבר היה גבוה הרבה יותר. לשרים ולח"כים פשוט לא נעים לעסוק בשכרם ולהיחשב לתאבי בצע.

ולמה כולנו מפסידים מהמצב הקיים? כי אנשים טובים ורציניים פשוט לא מגיעים לפוליטיקה. בעולם שבו שכר מבטא מעמד ומעניק הערכה, השכר שהמדינה משלמת לבכירי המערכת הפוליטית שלה לא משדר הערכה, ומהווה גורם דוחה ולא גורם מושך. ההעלאה של 5,000 השקלים שנעשתה השבוע הייתה נחוצה, אבל היא בהחלט לא מספיקה. את שכר השרים צריך לבחון מחדש, ברצינות, ובעיקר בצורה לא פוליטית ובלתי תלויה.

2

לגבש כללים לחייל הדתי

עפר אני לרגליהם של הרב אבינר שהשיב השבוע לשואל וקבע שאסור להתגייס ליחידות הלוחמות הרגילות בצה"ל, ושל הרב שמואל אליהו שקרא לפיטורי הרמטכ"ל איזנקוט. אבל חי נפשי שאינני מצליח להבין כיצד נשכחו דברי רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע".

גם אם כל דברי הרבנים הם בגדר "אמת ויציב ונכון וישר", יש משמעות קריטית לדרך שבה הם מתקבלים. כאשר הרב שמואל אליהו קורא לפטר את הרמטכ"ל בריאיון בתחנת רדיו ציבורית, הקריאה לא רק שלא סודקת את תדמית הרמטכ"ל, היא בעיקר סודקת עוד את תדמיתו של הרב. כאשר הרב אבינר מפרסם תשובה שממנה עולה שאסור להתגייס ליחידות רגילות בצה"ל, הוא לא מציל אנשים מעבירה, אלא בעיקר פוגע ביכולת של יתר דבריו להישמע.

ולמרות זאת, מותר גם להעיר על סדר היום הערכי של הקצונה הבכירה בצה"ל. בכל פעם שבה אני שומע קצינים בכירים מדברים על סוגיות ערכיות, אני למרבה הצער שומע ברקע סולם ערכי ליברלי-פרוגרסיבי מובהק, וכמעט לא שומע בכלל קולות מסוגים אחרים. שנים שלא שמעתי קצין בכיר בצה"ל אומר אמירה ברורה בנוגע לזכותנו על הארץ (בלי להיכנס כמובן לשאלה מה צריכים להיות גבולותיה העתידיים של המדינה), זאת בשעה שמלל על טוהר הנשק נשפך מפיהם של אותם קצינים כמים. וזו רק דוגמה.

זה לא קורה סתם. זה קורה קודם כול בגלל שינוי ערכי שחל במגזרים מסוימים בחברה הישראלית. כשיאיר גולן נאם את אותו נאום בעייתי ביום השואה, שבו דיבר על זיהוי "תהליכים מעוררי חלחלה" בחברה הישראלית, העיר איש התקשורת ג'קי לוי, בצדק, שהוא פשוט חזר על "דרשות יום השואה" שמשמיעים ב"בית הכנסת" שלו. השמאל הישראלי שהקצונה הבכירה של צה"ל משתייכת אליו ברובה המכריע, גם אידיאולוגית ובוודאי חברתית, עבר תהליך עמוק של פרוגרסיביזציה, שמשפיע גם על בכירי צה"ל, אם נרצה ואם לא.

זה קורה גם כי יש גופים שהוזמנו כדי לעסוק בחינוך בתוך צה"ל ומקדמים את סדר היום הערכי הזה. אני מאמין שתחילתם של שיתופי הפעולה הללו נעשתה בתמימות, אבל סדר היום הערכי של הקצונה הבכירה בצה"ל הושפע עמוקות, השפעה לרעה, משיתוף הפעולה הזה (ואם אני נשמע לכם קונספירטיבי והיסטרי, אתם מוזמנים לקרוא את דעתו של ישראל הראל, לכל הדעות איש רגוע ומאוזן, שכתב לאחרונה מאמר ב'הארץ' בנושא).

לשינוי הערכי הזה יש גם תוצאות מעשיות. שילוב נשים בתפקידי לחימה רבים יותר ויותר בצה"ל הוא אחד מהם. השינוי הזה בעייתי מאוד מבחינה הלכתית, ומציב שאלות לא פשוטות לפני הנער הדתי העומד ערב גיוס. השאלה היא כמובן מה אמורים הרבנים לעשות במצב כזה, כאשר ברור שמידת ההשפעה האפשרית על מדיניותו הכוללת של צה"ל מוגבלת. את המעט שאפשר היה לעשות עשו מי שעשו, אך למרבה הצער זה רחוק מלהספיק, בעיקר בגלל שאת סדר היום הערכי שעומד מאחורי העניין קשה עד בלתי אפשרי לשנות.

הניסיון מלמד ששליפת נשק הקביעה ש"ההלכה אוסרת" לא בזהירות, נזקה רב בהרבה על תועלתה. רוצים לראות את הנזק? צאו וראו כמה בנות דתיות מתגייסות היום לצה"ל. אחת הסיבות לגיוס הזה היא שבמשך שנים הממסד הדתי תלה את כל יהבו בסוגיית גיוס הבנות על המשפט "הרבנות הראשית אוסרת", וברגע שמעמד הרבנות הראשית התדרדר, גם מעמדו של המשפט הזה התדרדר פלאים יחד איתו.

יכול להיות שצריך לחשוב פעם נוספת על האסטרטגיה. צריך לחשוב היטב מה אפשרי ומה בלתי אפשרי, לנתח את המצב ולבנות סט כללי "עשה" ו"לא תעשה" שיאפשרו לחייל הדתי להשתלב בכלל היחידות בצה"ל. האם זה "לכתחילה"? בוודאי שלא. אבל זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה הרצון והחובה לשרת בצה"ל יוצרים את הצורך לבחון את המציאות במשקפי בדיעבד, ולהתמודד איתה.

*** הפינה הכלכלית ***

לא מוכן ומזומן

האח הגדול רוצה לדעת עלינו יותר, למעשה הרבה יותר. כחלק מחוק ההסדרים שיוצמד לתקציב 2019 מבקשת הממשלה להעביר חוק לצמצום השימוש בכסף מזומן. על פי החוק ייעשה הצמצום בשני שלבים. בשלב הראשון יוגבל המגזר העסקי לביצוע עסקאות במזומן בהיקף של עד 8,000 שקלים, במקום 10,000 שקלים כיום. במגזר הפרטי יוגבלו העסקאות לעד 25 אלף שקלים, במקום 50 אלף שקלים כיום. בשלב השני יונמך הרף עוד יותר ויגביל עסקאות במגזר העסקי לעד 5,000 שקלים ובמגזר הפרטי לעד 12,500 שקלים. במקביל יוטלו הגבלות על הסבת צ'קים ומסחר בצ'קים. המטרה של כל הצעדים הללו היא פשוטה: הרצון לעקוב אחרי הפעילות הכלכלית ולמנוע פעילות כלכלית "בשחור". או כמו שהגדיר זאת בתמציתיות יו"ר ועדת חוקה, ח"כ ניסן סלומינסקי: "ברגע שאפשר לעבוד במזומן, אין חשבוניות ואין מע"מ וזה גורם להפסדים גדולים למשק". המטרה היא לצמצם ככל הניתן את העברתם של כספים מיד ליד בלי שגורם שלישי רושם את ההעברה ולמעשה מפקח עליה.

הממשלה אישרה את נוסח החוק ובקרוב הוא יגיע לחקיקה בפועל בכנסת, אך הדרך עד לאישור הסופי של המהלך, כך מתברר, לא תהיה קצרה ולא תהיה קלה. בדיון מוקדם שנערך בנושא השבוע בוועדת חוקה תקפו חברי הכנסת החרדים בחריפות את הרעיון, שעשוי לפגוע במיוחד בקהילה החרדית שבה השימוש במזומן גבוה במיוחד. "יש כאן פגיעה ערכית ומהותית ביחס לאזרח ישר הדרך, שאין לה שום הצדקה", תקף ח"כ אורי מקלב בדיון ושאל: "אם הוצאתי 10,000 שקל בצורה לגיטימית בכספומט, מה אתה מתערב לי איך אני משתמש בכסף או שומר אותו? הופכים את כולם לחשודים. לא שמעתי דיון במשמעות הפגיעה באזרחים. החוק המוצע לא הוגן ולא מידתי".

הפגיעה בפרטיות היא בעיה אחת חשובה, אך מתברר שלא היחידה. בדיון עלתה גם השאלה מה יהיה על אותם אזרחים שחשבון הבנק שלהם מוגבל ואין להם למעשה אלטרנטיבה לשימוש בכסף מזומן. יו"ר הוועדה סלומינסקי הבהיר כי לא ייתן יד לצמצום מבלי לתת אלטרנטיבות ראויות לשימוש במזומן. נציג היועמ"ש ציין כי לאלטרנטיבות יש מחיר, והשאלה היא כמובן על מי יוטל המחיר הזה.

אולם פרט לכל הבעיות הללו עולה החשש שהפחתת השימוש במזומן לא תפחית את הרצון לבצע עסקאות בשחור ורק תייצר עוד סביבה עבריינית. אם המהלך ייצא לפועל ייתכן שאנחנו צפויים לראות פריחה של תחליפי מזומן כמו הביטקוין, שלא רק שלא יפתרו את הבעיה אלא רק יחריפו אותה.

לתגובות: [email protected]