1
ביום שלישי לפני כשבועיים וחצי באתי לביקור חולים בבית הרב זאב קרוב. בגלל השמועות על ההחמרה במצבו ועל הייסורים שהוא סובל מהם, ערכתי בירור מוקדם לקראת הביקור. אחד מבני המשפחה סיפר לי כי בשעות שהרב קרוב מרגיש טוב יותר הוא אוהב לדבר בדברי תורה עם המבקרים אצלו, ובעת העיסוק בתורה נראה שבאורח פלא הוא שוכח מהכאבים ואינו חש בהם.
נכנסתי בדחילו ורחימו ומצאתיו יושב מוטה בכורסה בסלון ביתו, ואותות המחלה והייסורים ניכרים עליו. המחלה שפשטה בכל גופו פגעה גם בראייתו והוא לא היה מסוגל לקרוא, אבל הכרתו נותרה צלולה. בהתאם להדרכה המוקדמת שקיבלתי, השמעתי באוזניו דבר תורה מפרשת השבוע שזכה לתגובות טובות משומעים קודמים. הוא הקשיב, ולאחר מכן אמר לי כדברים הבאים:
נתתי בחיי הרבה מאוד שיעורים מסוגים רבים ושונים. אני יכול לעמוד ולדרוש דרשות במשך שעות ברצף. אבל השיעורים הכי טובים שאדם יכול לתת, השיעורים שבאמת משפיעים, הם אלה שבהם אדם מדבר על דברים שהוא חי אותם באמת.
ועוד הוסיף ואמר: קרה לי לא פעם שהוזמנתי לתת שיחה בפני קהל שונה מזה שאני רגיל לדבר בפניו, והרגשתי שאני לא יודע איך לגשת אליהם ומה לומר. פניתי לאלוקים ואמרתי לו: ריבונו של עולם, אני לא יודע מה נכון לומר כאן, תעזור לי, תשים דברים בפי. ואלה היו השיחות הכי טובות והכי משפיעות שנתתי.
הוא דיבר גם על הנחת שיש לו מהאפשרות להשמיע גם במצבו הקשה את הדברים שהוא מאמין בהם, בבחינת יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. מדי פעם דיבורו נקטע לכמה שניות, כנראה בגלל גל של כאבים שהציף אותו. אבל הוא לא נאנח ולא התלונן, כבש את כאבו ולא נכנע לייסוריו. וכשנכנסו נכדיו אל הבית הוא פנה אליהם בצהלה של סבא אוהב, כאילו כלום לא עובר עליו.
ביום שלמחרת הוא נלקח בבהילות לניתוח חירום, שממנו לא התעורר עד הסתלקותו לאחר שבועיים.
2
בראש השנה האחרון, הרב קרוב לא הצליח לתקוע בשופר. המתפללים הרבים בבית המדרש של ישיבת ההסדר בקרני שומרון המתינו בדאגה ובדריכות. אני מניח שאצל רובם זו לא הייתה הדאגה הרווחת בסיפורי חסידים על גדולי האדמו"רים, שהצלחתם או אי הצלחתם לתקוע בשופר נתפסה כסימן האם נגזר דינם של ישראל לטובה. מהיכרותי המסוימת איתו ועם השקפת עולמו, נראה לי שהרב קרוב היה דוחה כל ניסיון לפרשנות כזאת. פשוט דאגנו לבריאותו, ונעצבנו לראות את הנסיגה במצבו ובכוחותיו.
בראש השנה שלפני כן כבר ידענו על המחלה המקננת בגופו, אך למרות זאת הוא הגיע לתפילה ותקע בשופר, כשהוא מחלק את התקיעות עם ראש הישיבה הרב שמואל הבר, ייבדל לחיים ארוכים, כמנהגם מזה עשרות שנים. את הפסוקים שלפני התקיעות הוא קרא בעל פה, בגלל ההפרעות בראייה שמהן סבל כבר אז. השנה הוא כבר הגיע בכיסא גלגלים, ובכל זאת התאמץ במשך כמה דקות וניסה להמשיך במנהגו הקבוע, עד שהבין שזה כבר לא בכוחו.
ההתמודדות שלו עם המחלה הייתה למופת. לאורך כל הדרך הוא היה מודע לחלוטין למצבו, הביט למלאך המוות בעיניים, נלחם על חייו, ובמקביל דאג למלא בתוכן ובעשייה את הזמן שעוד נותר לו. הוא היה מלא סיפוק כשהצליח במשך תקופה ארוכה, במקביל לטיפולים שעבר, להמשיך בשגרת עבודתו, הרצאותיו ושיעוריו. וגם כשהמצב נעשה קשה יותר, הוא המשיך ללמד ולעשות טוב ככל יכולתו. את יחסו התודעתי למצבו הוא הסביר בריאיון ל'בשבע' שערכה איתו כתבתנו רבקי גולדפינגר בערב פסח לפני קרוב לשנתיים: "חכמינו אומרים שצריך אדם לשוב יום אחד לפני מיתתו, אבל אנחנו לא באמת חיים ככה. האם אנחנו בכלל מסוגלים לחשוב על החיים בצורה חיובית ונכונה יחד עם הידיעה על המוות שמתקרב? האדם רוצה לחיות רגיל, להרחיק מעצמו מחשבות קשות. יש אפילו תפיסה שמחשבה על המוות והקץ משתקת את החיים. אני חושב בדיוק ההפך, אני מאמין שההכרה והידיעה שאתה זמני בעולם הזה, היא דווקא מחייה ומעניקה הרבה עוצמות לחיים. האדם צריך להתייחס בכבוד וברצינות לכל רגע בחיים שלו, לכל יום שהוא חי, להודות על כל נשימה, ובסופו של דבר זה משדרג לו את החיים".
3
במיוחד בשנים האחרונות היה הרב זאב קרוב דמות מקרבת ומאחדת. כלומר, הוא תמיד היה דמות מאחדת באופיו ובהשקפת עולמו, ולא במקרה נראו השבוע בהלווייתו גם ראשי ישיבות בכירים מישיבות הקו וגם השלישייה המובילה של ארגון רבני צהר. עין טובה, לימוד זכות, אהבת ישראל ואמונה באחדות עם ישראל היו תמיד מתכונותיו הבולטות. אבל טווח החשיפה וההשפעה של הרב קרוב הכפיל את עצמו פי כמה מאז שעם ישראל עקב בהשתאות אחר מלחמתו מלאת האמונה והאופטימיות על חייו ועל שיקומו של בנו, קצין צה"ל אהרון קרוב.
לפני תשע שנים, בימי מבצע עופרת יצוקה, ליבו של עם ישראל כולו יצא אל הקצין הצעיר שיצא לקרב יום לאחר חתונתו וחזר משם כשהוא פצוע אנושות. היו מי שהעלו ספקות באשר לצעד של החתן הטרי, שהניח את ביתו האישי רגע לאחר שהתחיל בבניינו כדי להגן על הבית של כולנו. אבל לרב קרוב היה ברור שכך צריך היה בנו לעשות, ושהצורך האישי נדחה מפני הצורך הלאומי הכללי, וכפי שנקבע כבר במשנה כי "למלחמת מצווה הכול יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". עם ישראל ידע להכיר טובה על מסירות הנפש הזאת, ואהרון קרוב הפך למעין "הפצוע של המדינה" שכולם התעניינו במצבו. בהופעותיו התקשורתיות של הרב קרוב באותם ימים גילה עם ישראל רב שהוא דובר רהוט, ערכי וחכם היודע לדבר דברי טעם שנכנסים באוזני הקהל הרחב. עוד קודם לכן הוא היה מוכר בציבור הדתי ביכולתו לפשט רעיונות עמוקים ולבטא אותם בשפה פופולרית. בהיותו בן 24 בלבד הוא נלקח מספסלי מרכז הרב כדי להוביל את לימודי האמונה בישיבת ההסדר בקרני שומרון, ותרם רבות להפיכתה לאחת מישיבות ההסדר הגדולות בארץ. הספר 'דע מה שתשיב לעצמך', הראשון מבין חמישה ספרים שכתב, היה לרב מכר שנקרא בידי רבבות צעירים דתיים ועיצב את יסודות אמונתם.
בשנותיו האחרונות התרחבו עוד יותר מעגלי השפעתו, והוא פעל רבות להפצת תורה ויהדות מחוץ למעגל של הציבור הדתי. בין השאר הוביל תוכנית השתלמות מיוחדת למורים דתיים שמלמדים בחינוך החילוני. הופיע בפני אזרחים וחיילים, דתיים וחילונים, בני ישיבות ותלמידות מדרשות ובעלי בתים. הוא תמיד ידע לדבר גם אל חילונים, אבל בשנים אלו במיוחד נפתחו הלבבות כלפיו. הדברים חדרו לעומק, והוא זכה לקרב רבים אל התורה והיהדות.
כאדם אמיץ, ישר וחף מאינטרסים וכאיש תורה שמחובר למציאות, הוא זכה לאמון מחוגים שונים והוזמן לפורומים שעסקו בעניינים ציבוריים. בין השאר הוזמן ופעל כחבר מרכזי ומשפיע בוועדה שגיבשה את חוקת הבית היהודי. בשיחות פרטיות לאורך השנים הוא סיפר לי בסיפוק על תלמידו לשעבר צביקה פייראיזן שהוא קצין בכיר בצמרת חיל האוויר. לאחרונה הוא תלה תקוות רבות במינויו של פייראיזן לקצין חינוך ראשי, וקיווה שהמינוי הזה ינמיך את הלהבות במתיחות שנוצרה בין צה"ל ובין עולם התורה הציוני-דתי, שאת שניהם אהב בכל ליבו.
4
הרב זאב קרוב לא זכה לאריכות ימים, אבל הותיר אחריו משפחה לתפארת ומורשת רעיונית ומעשית ענפה. בין השאר הוא ייזכר כמי שבאופטימיות שלו ובאמונה שלו לימד אותנו כיצד לדבוק בחיים, להיאבק על החיים, ובעיקר לדעת את ערך החיים ולמלא אותם בתוכן ובעשייה. יהי זכר צדיק לברכה.
לתגובות: [email protected]