מדינת ישראל איבדה מזמן את גבולות המחאה ההגיוניים. זה לא עניין של שמאל או ימין, אלא עניין תרבותי.
בתרבות שלי ושל רוב האנשים שאני מכיר, היותך איש ציבור אינה מהווה שום עילה לגיטימית להיכנס לפרטיותך ובמיוחד לשיח שבינך ובין בוראך.
המפגינים שהפריעו הערב (מוצ"ש) ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לומר קדיש על אמו בתפילה מחוץ לבית הכנסת שלו, הם מושחתי מידות.
אנשים שלא מכבדים את המקום הפרטי של אדם, גם אם הוא נושא תפקיד ציבורי - עונים להגדרה מושחתי מידות. שאילולא כך, הם היו מבינים כמו כל בר דעת שבית כנסת שבו מתפלל אדם, אינו שונה מביתו. להפגין בד' אמותיו של אדם, תהיה סיבת ההפגנה אשר תהיה, היא חציית גבולות מסוכנת.
לא זו בלבד, אלא שההפגנה הזו גם אילצה את מנדלבליט לעזוב את המקום באמצעות מאבטח.
השיח הישראלי עוסק היום בשחיתות. מדי מוצאי שבת מפגינים נגד השחיתות השלטונית. אבל על שחיתות המידות, על המשמעות של להיות בנאדם, אף אחד לא מפגין.
ההגעה לבית הכנסת של מנדלבליט היא לא הפגנה. היא ניסיון להלך אימים על מחזיק תפקיד בכיר במדינת ישראל. היא אינה ניסיון לשנות את דעתו, אלא להשפיע עליה באמצעים פסולים ובאיומים - לאמר: בכל מקום שתהיה, נרדוף אותך.
תמיד אפשר גם להביא את טענת ההיפך. מה היה קורה לו קבוצה אורתודכסית היתה מגיעה להפגין ולהפריע לאמירת קדיש בבית כנסת רפורמי. אילו כותרות היו בכלי התקשורת ומי היה מזדרז לטעון ש'חושבי הכיפות שכחו איך להיות יהודים'.
נמאס לראות אנשים מושחתי מידות, ששכחו קצת איך לנהוג בבני אדם, מפגינים נגד מה שהם מגדירים 'שחיתות'. הכל יחסי. הטפות מוסר מצד מושחתי המידות? קודם שיבינו היכן עובר הגבול בין הפגנה לגיטימית להטרדה וחדירה לפרטיות.