גם אני רוצה להיות איש רוח כמו הסופרים והמשוררים ואנשי האקדמיה שחתמו על העצומה נגד גירוש המסתננים בחזרה לאפריקה.
גם אני סופר (כבשים), גם אני משורר (יותר משנורר, אבל זה די דומה), גם אני מתעדכן בתחזית מזג האוויר לגבי כיוון הרוח, אז למה שגם אני לא אהיה איש רוח? גם אני רוצה לקבוע שעשרות אלפי האפריקנים שנכנסו לישראל באופן לא חוקי הם לא מבקשי עבודה אלא פליטים נרדפים בארצותיהם, בדיוק כמו הישראלים שבורחים לברלין בגלל שהם נרדפים על ידי ביבי והמילקי. גם אני רוצה לזעוק מדם ליבי שאנחנו צריכים לקלוט המוני מהגרים כמו גרמניה של היום, ולהפסיק להתנהג כמו גרמניה של פעם. וואו, איזו אמירה מוסרית ונוקבת.
גם אני רוצה שיראיינו אותי תחת הכותרת "זעקת אנשי הרוח", ולהגיד שהם לא הסתננו לפה בניגוד לחוק, כי מה זה חוק? החוק גם אומר שאסור לפתוח בתי מסחר בשבת, זה לא אומר שצריך לציית לו. חבל רק שהממשלה הפאשיסטית הזאת מתכוונת להכשיר את חוות גלעד. הם לא יודעים שזה מאחז לא חוקי? אין להם טיפת כבוד לשלטון החוק?!
גם אני רוצה להטיח את האמת בפני הישראלים הגזענים, שרוצים לגרש את הפליטים המסכנים רק בגלל שהם שחורים – סליחה, אפרו-אפריקנים. הרי המדינה החשוכה הזאת בחיים לא הייתה מעלה על דעתה לגרש אנשים לבנים, להרוס להם את הבתים, לתקוע אותם לשנים ארוכות בקרוואנים רעועים ועוד לקרוא להם "קראווילות". ומה הלאה? תגרשו מפה את משפחת תמימי? את פעילי ה‑BDS? את אבו-מאזן וחבר מרעיו, ייחרב ביתהם במהרה בימינו?
גם אני רוצה שישאלו אותי מה עם תושבי דרום תל אביב, והאם אני מוכן לארח את האפרו-אפריקנים בבית שלי, ולהגיד – כן! שיבואו אליי הביתה! אני אתן להם יחס טוב, אני אתן להם קפה (שחור, הא הא), אני אתן להם מגב וסמרטוט והוראות איך להגיע אל המקומות הקשים שהאיי-רובוט לא מנקה. גם כסף אני אתן להם – כן! כסף! – שיהיה להם איך לחזור לשכונה של הפרימיטיבים שרוצים לגרש אותם, ואז לדרוש מחיר כפול על אותה עבודה שעשו האפריקנים. אז אני שואל אתכם, זה לא אסון הומניטרי?
גם אני רוצה להיות איש רוח. גם אני רוצה לקלוט פה עוד ועוד מהגרים שישנו את המאזן הדמוגרפי ויצביעו מרצ, או מינימום עבודה, תמורת העבודה שניתן להם על חשבון מצביעי הליכוד. גם אני רוצה פה אפריקנים מתורבתים במקום המופרעים מדרום תל אביב שכל מוצ"ש – איזו בושה! – משתוללים מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון. לא כמו הישראלים היפים שכל מוצ"ש – איזו מסירות נפש! – מקיימים באצילות משמרת מחאה שקטה ליד הבית, או בית הכנסת, או ווטאבר, של היועץ המשפטי לממשלה. גם אני רוצה לצעוק על שרי הממשלה שהם רוצחים ולקבל מחמאות על אומץ ליבי המופלג. גם אני רוצה לומר שמייק פנס הוא משיחיסט מסוכן והנשיא שלו דפוק בראש. גם אני רוצה שבמקום המסתננים נעיף מפה את ביבי ואת מנדלבליט ואת כל חבריו הפגאניים, שמקדשים את הלבנה במקום את משנתי האינטלקטואלית. גם אני רוצה להתראיין שעה ארוכה בכל ערוץ אפשרי כדי להגיד שסותמים לי את הפה.
כן, גם אני רוצה להיות איש רוח. חבל שאני סתם ימני חשוך.
אנשים יבשים
לפני שנים רבות, אי שם באירופה המושלגת, עמדה אם יהודייה ומזגה לילדיה מרק תפוחי אדמה, כשלפתע נכנס הביתה אבי המשפחה ובידו חבילה קטנטנה.
"טאטע, טאטע!", קראו הילדים, "הבאת לנו מתנות מהדיוטי פרי?".
"קודם כול, אבא לא נסע לשום מקום", אמרה האם, "וחוץ מזה, בזמננו עדיין לא המציאו את הדיוטי פרי. שבו ותאכלו".
"נו, אז מה זה?", דחקו הילדים.
"זו תאנה משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל", פתח האב את החבילה בהתרגשות ניכרת.
הילדים הביטו בסקרנות בדבלה המיובשת, והקטן ביותר עלה מיד על הכיסא והתחיל לשיר מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
"התבלבלת, צוציק'ל", ספקה האם את כפיה, "היום ט"ו בשבט, לא פסח".
"אז למה אבא הביא הביתה פלסטיק?", תמה הילד התם.
"בתקופתנו עדיין לא המציאו את הפלסטיק", העירה האם, "תאכל ואל תשאל יותר מדי שאלות".
"זה לא פלסטיק", אמר האב בגאווה, "זאת תאנה מיובשת".
"למה מיובשת?", שאל הילד.
"כי מפני חטאינו גלינו מארצנו", הניד האב בראשו, "וכאן בגולה אין לנו לא ענבים ולא תאנים, לא רימונים ולא תמרים".
"אז מה יש לנו?", שאל הילד.
"תפוחי אדמה", אמרה האם, "שבו לאכול".
"יש לנו פירות יבשים שנשתבחה בהם ארץ ישראל", הסביר האב, "מייבשים אותם כדי שהם לא ירקיבו בדרך".
"אז התאנה הזאת הגיעה מארץ ישראל?".
"לא".
"אז מאיפה?".
"מטורקיה".
"למה?".
"את הקושיות תשמרו לפסח", תבעה האם, "עכשיו שבו ותאכלו קרטופלך".
"יום יבוא", עצם האב את עיניו, "הקדוש ברוך הוא ירחם עלינו וישיב אותנו לארץ אבותינו, ושם יהיו לנו זיתים, ותאנים, ותפוזים, ואבוקדו...".
"מה זה אבוקדו?", תהו הילדים
"זה פרי שעוד לא המציאו בימינו", לקחה האם את המרק והלכה לחמם אותו מחדש.
"בארץ ישראל יהיו לנו המון פירות", המשיך האב, "פירות משובחים, מתוקים, טריים, ואז...".
"ואז?...".
"ואז נשב בט"ו בשבט ונאכל פירות יבשים".
"מארץ ישראל?".
"מה פתאום. מטורקיה".
*** אבא של חייל ***
דווקא ביום שישי בבוקר נפסקו המים בגלל צינור אחד ראשי שהתפוצץ בעיר. גם אני הייתי על סף פיצוץ. מילא הבישולים לשבת, מילא הניקיונות, אבל הבן בדיוק חזר אחרי עוד שבועיים בשטח העוין והמלוכלך. גם הבחור, איך לומר, לא היה נקי במיוחד.
"לא נורא", הוא אמר, "אני כבר רגיל לא להתקלח".
"למה?", שאלה אמא שלו, "אין לכם מקלחות?".
"לא תמיד", הוא אמר, "וגם כשיש, אין מים חמים".
"מים חמים?!", התעורר בתוכי החייל הקשיש, "אתה חושב שלנו היו מים חמים? אנחנו אמרנו תודה אם בכלל היו לנו מים!".
"טוב, אבא", אמר הבן הקטן, "אנחנו מדברים על צה"ל, לא על הצבא העות'מאני".
"לפי פקודות מטכ"ל חייבים לספק לנו מים חמים", טען החייל הצעיר, "אבל המים החמים היחידים שאנחנו מקבלים זה תה חם לשומרים בלילה".
"תה חם?!", קפצתי, "אנחנו אמרנו תודה אם קיבלנו מים קרים!".
"לא קיבלתם תה?", פקפקו הילדים.
"קיבלנו", הודיתי, "אבל לא ידענו שזה מגיע לנו".
לנו לא היה אינטרנט, ולא ידענו אילו פקודות המפקדים שלנו רומסים. אם לא היו מים חמים, היינו פשוט הולכים לישון בלי מקלחת. אבל היום זו תקופה אחרת וצבא אחר. היום יש אינטרנט, הפקודות ברורות וגלויות, וזה בסיס טירונים מסודר, לא מבצע בעורף האויב. אלא אם כן האויב הוא המפקדים שלא דואגים לזכויות החיילים.
"תשמע", אמרתי לחייל, "אתם חייבים להגיש על זה קבילה".
"מה זה משנה", הוא פיהק, "עד שמישהו יתייחס אליה אנחנו כבר לא נהיה שם".
"אז אין ברירה", הזדקפתי, "תאיים על המפקדים שאם לא יהיו מים חמים אתה תיאלץ לעשות את מה שאבא שלך עשה כשהוא היה חייל!".
הוא הסתכל עליי במבט של "הם כבר מכירים את הבדיחה הזאת", והלך לאמא שלו להגיש נגדי קבילה. ולא רק בגלל שלא היו מים בבית.
לתגובות: [email protected]