לפני שמונה שנים פרסם דן מרגלית את ספרו 'התפכחות'. מרגלית, אז עיתונאי מוערך מאוד, הטיל רפש בחברו הקרוב אהוד אולמרט.
הוא סיפר כמה מושחת הוא ראש הממשלה לשעבר. מרגלית הפליג בתיאורים אבל בעצם כרה בור לעצמו, כי אולמרט נהג לסעוד איתו בארוחות שבת ולבלות איתו לא מעט. יתרה מזאת, אולמרט שוחח עם מרגלית ערב ערב במלחמת לבנון השנייה, כי הוא ידע שחברו העיתונאי יגן על עמדותיו. הערבוב הזה של עיתון-שלטון מאוד מושך מצד אחד, כי "לא כל כך קל לומר 'לא' לבית הלבן", כפי שאומרת כוכבת הסרט 'העיתון' קת'רין גרהם, אותה משחקת מריל סטריפ. אבל את המחיר של הערבוב הזה משלמים האזרחים, כשכלבי השמירה הופכים להיות חתלתולי בית.
'העיתון', סרטו של סטיבן שפילברג, מגולל פרשייה אמיתית שהתרחשה בארצות הברית של לפני כמעט יובל. דניאל אלסברג, שליח מיוחד של משרד ההגנה האמריקני לווייטנאם, מגלה שהממשל משקר לאזרחיו במצח נחושה בכל מה שקשור למלחמה בווייטקונג. כשהוא רואה שגם ידו של הבוס שלו, שר ההגנה בוב מקנמארה, במעל, הוא מחליט להדליף מסמך סודי בן אלפי עמודים, שמוכיח איך הממשל עושה סיבוב על גב האמריקנים כבר שלושה עשורים. הדו"ח מגיע ל'ניו-יורק טיימס', וזה מפרסם חלק ממנו. הבית הלבן לא שותק ועוצר את הפרסום באמצעות שופט.
אחרי שה'טיימס' מושתק, נכנס לתמונה העיתון שמדשדש מאחור, ה'וושינגטון פוסט'. סוף סוף נוצרת לו הזדמנות להדביק את הפער, לשים את ידו על המסמכים ולפרסם גילויים נוספים. האם יצליח להשיג את הדו"ח? האם יפרסם למרות צו המניעה? האם חשוב יותר לכבד את החוק או לשמור על חופש הביטוי והמידע? על המאזניים מוטלת גם סוגיה כלכלית לא פשוטה. הפרסום יכול למוטט את העיתון. אז כן, יש כאן דילמת חופש ביטוי, אבל היא רק התפאורה.
בעין הסערה ניצבת מערכת היחסים של קת'רין גרהם, הבעלים והמו"ל של העיתון, עם בוב מקנאמרה. שר ההגנה לשעבר הוא חבר קרוב מאוד של המו"לית. הוא ורעייתו החזיקו אותה בשתי ידיים כאשר בעלה התאבד. הם עזרו לה לשקם את חייה, וכעת מוטל על הכף פרסום שאולי יציל חיילים רבים, אבל יזיק מאוד למקנאמרה. העורך, בן בראדלי (טום הנקס), מנסה לשכנע את גרהם לדלג מעל המכשול הזה, אבל יודע בעצמו איזו מערכת יחסים קרובה הייתה לו ולרעייתו עם בני הזוג קנדי, ואיך זה שיבש את העבודה העיתונאית שלו. שכבת העורכים, בעלי העיתון והשליטים, היא הרבה פעמים חברה שמתערבבת ואפילו דינמית. פעם אתה עיתונאי ופעם פוליטיקאי, ומי שחושב שאין לזה השפעה על נושאי הסיקור והנחות סוף עונה לפוליטיקאים, כדאי שיהיה עירני יותר.
עלילת המשנה שנשזרת בצד עוסקת במעמדה ההולך ונבנה של גרהם. אביה, מייסד העיתון, הוריש את העסק ואת ניהולו לבעלה של גרהם ולא לה. "ככה זה היה פעם, ככה כולם חשבו", היא אומרת. "לא הייתי צריכה ולא עבדתי עד גיל 45". גרהם עושה דרך ארוכה ולא קלה, ומאישה חוששת ושקופה היא הופכת לאישה דעתנית ואמיצה שמובילה עיתון. השחקנים נפלאים, העלילה מעניינת והסרט עשוי היטב. אני מניחה שעיתונאים יאהבו אותו מאוד, ומי שפחות מחובר לתחום התקשורת אולי ייהנה, אבל לא בטוח שיתעלף. מפה לשם אני עיתונאית, אז אתם בטח מבינים מה המסקנה שלי.