1. סבי, אהרון פיוטרקובסקי, היה בחור צעיר כבן 19 כאשר פרצה מלחמת העולם השניה והגרמנים כבשו בסערה את פולין, ובתוכה את העיר הקטנה בה גר אז, זדונסקה וולה.
סבי ברח אז מהעיירה יחד עם אחיו, ובהמשך שנות המלחמה הצליח להימלט לבדו מאזור הכיבוש הגרמני. איש ממשפחתו, הורים, תשעה אחים וילדיהם, לא שרד את השואה.
אחרי השואה, והוא כבר גבר צעיר כבן 25, חזר סבי לעיירתו, זדונסקה-וולה, בתקווה ששם ימצא מי מחבריו ובני משפחתו, ויוכל לשוב לפחות לזמן מה, אך בית משפחתו כבר נתפס. משפחה פולנית שלא הכיר גרה בבית ילדותו.
סבא החל להסתובב בעיירה, ומיד נאמר לו על ידי כמה פולנים, כי אם ברצונו להישאר בחיים כדאי שיעזוב מהר את המקום. למרות זאת בתמימותו הוא דפק בדלת הבית, וקיווה שלפחות יתנו לו להציץ, לראות מה נשאר. הוא דפק בדלת אך התשובה שקיבל לאחר שנענה היתה איום מפורש ברצח אם לא יימלט מייד מהמקום.
כאשר ברח חזרה לרחוב נפתח חלון הבית, ומתוך הבית נזרק לעברו גביע כסף קטן, למעשה כוסית קטנה, אחת מכמה וכמה שהיו בבית, שבה היו מחלקים את יין הקידוש. את הגביע שם סבי בכיסו, מזכרת קטנה אחת מביתו שאבד וממשפחתו שנטבחה כולה, ולאחר שנים, בזכות דודתי מלכה ששוחחה בעניין עם סבי לאחר נישואיה עם דודי ניסים, התוודענו כל בני המשפחה לסיפורו (הגביע הקטן עדיין קיים).
2. סיפורו של הגביע יכול להישאר סיפור יפה לספר ביום השואה, אבל הוא גם סיפור יחסם של הפולנים ליהודים, לפני השואה, במהלכה ולאחריה.
נכון, הפולנים לא הגו את הרעיון השטני של "הפתרון הסופי". השמדת מיליוני היהודים על אדמת פולין התרחשה בשנים שבהן פולין היתה ארץ כבושה תחת המגף הנאצי. הפולנים לא הקימו את המחנות מרצונם ולא היו חלק מהותי ממכונת השמדה הנאצית.
אולם, בכל אלו אין כדי לטשטש את האנטישמיות הרצחנית של הפולנים. האנטישמיות מושרשת בתרבות הפולנית באופן עמוק מאוד, אנטישמיות קתולית פרימיטיבית וחייתית, שבאה לידי ביטוי לא פעם גם במעשי רצח.
לסבי היו את כל הסיבות להאמין שאם לא יברח מעיירת הולדתו הוא באמת יירצח, כי רצח יהודים בידי פולנים אחרי השואה לא היה עניין נדיר במיוחד, כפי שהוכיח כבר החוקר הפולני פרופ' יאן גרוס במחקריו.
3. אבל החוק הפולני הוא לא סיפור פולני מקומי. מדובר בחלק מגל עכור מאוד ששוטף חלק משמעותי מארצות מזרח ומרכז אירופה בימים אלו, כחלק מתהליך ההתנערות משנותיו הארוכות של המשטר הקומוניסטי.
בתהליך הזה עוברים הגיבורים הלאומנים של מדינות כמו פולין, הונגריה, צ'כיה ועוד תהליך של האדרה וטיהור, שמדחיק את מידת שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים ומקבל בהשלמה, אם לא באהדה, את החלק האנטישמי בביוגרפיה שלהם.
בתהליך הזה מסופר באותן ארצות מחדש סיפורה של השואה, כאשר חלקה של האוכלוסיה המקומית של המדינות בהן גרו היהודים ומהן נשלחו אל מותן מועלם לחלוטין. האוכלוסיה המקומית הופכת כולה לחסידת אומות עולם, שביקשה לסייע ליהודים ולהציל אותם מפני הנאצים.
כידוע, זהו תיאור שנכון במקרה הטוב כלפי חלקים מזעריים באוכלוסיית אותן מדינות וכל קשר בינו ובין התמונה ההיסטורית הכוללת פשוט לא קיים.
4. הפולנים רוצים לשכוח ולהשכיח, מטעמיהם שלהם. עלינו, צאצאיהם של הניצולים, מוטלת המשימה לא לתת לעולם לשכוח.
לא לשכוח קודם כל את הזוועה הנאצית, אבל לא לשכוח גם את עמי אירופה ששיתפו פעולה עם השמדת מכריהם, שכניהם, חבריהם וידידיהם לשעבר, אם בשתיקה ואם בעזרה פעילה.
עם כל הרצון לשמור על יחסים טובים עם אומות מזרח אירופה, רצון לגיטימי במצבה הבינלאומי של ישראל, אסור לעבור לסדר היום על עיוותה של האמת ועל השכחת חלק מהותי מזכר השואה.