חוטר מגזע ישי - סיפור לילדים

כל שנה אחרי ט"ו בשבט, החורשה שליד הבית לובשת חג.

עדי דוד , ט"ז בשבט תשע"ח

חוטר מגזע ישי
חוטר מגזע ישי
איור: עדי דוד

עובדי הקק"ל חרשו את האדמה והכינו אותה לנטיעות, והחלקות השונות בחורשה מתמלאות בשתילים קטנים.

אני אוהבת לטייל בחורשה בימים שאחרי הנטיעות. להריח את האדמה הטרייה, להסתכל על העלים הצעירים נוצצים בגשם, ובעיקר לראות את העצים שהספיקו לגדול בשנה. אבל היום אין זמן. אנחנו נוסעים לחתונה. ביקשתי מאמא רשות לעשות סיבוב קצר ולחזור מהר. הטיול הקצרצר שימח אותי כל כך, שחשבתי שהנה, הכנתי לי מצב רוח מתאים לחתונה, אבל אז ראיתי את זה.

עץ הזית הירוק והיפה שעמד בקצה החורשה, כבר לא עמד שם יותר. גזעו הגדוע הותיר את הפינה היפה ביותר בחורשה עירומה ועצובה. עמדתי שם בלי יכולת לזוז, המומה מהמראה הנורא של הגזע המתפורר. אם אבא לא היה מגיע לזרז אותי, אולי עוד הייתי עומדת שם מתבוננת באימה במראה הקשה. אבא ראה אותי קפואה על מקומי, והסתכל לכיוון שאליו פנה מבטי. "ערבים!", הוא קבע בזעם עצור, "שוב הם הצליחו לחבל במה שאנחנו מתאמצים להצמיח כאן!". קולו של אבא ניער אותי מהקיפאון, והבכי פרץ ממני בלי שליטה. "אבל תראי", התכופף אבא, מצביע על הארץ, צמוד לגזע הכרות של העץ, "חוטר! שניים! הנה יצאו שני ענפים משורשי העץ הזה. הם עוד יגדלו ויצמחו, ויפריחו שוב את החורשה שלנו".

הלכתי לצידו של אבא, גוררת רגליים, הביתה. צריך להתרחץ ולהתלבש. להורים שלי מאוד חשוב להגיע בזמן לחופה, אבל אני איבדתי את החשק. המראה של הגזע החשוף נצרב בעיניי יחד עם הכעס על רשעותם של אלו שכל רצונם הוא להרוס ולהחריב. מה שהכי הרגיז היה שהבחנתי בחיוך על פניו של אבא. איך הוא יכול פשוט להמשיך בחייו?! אבל אז אבא הביט בי, עיניו צחקו אליי, ואמר: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה". הסתכלתי עליו חזרה, לא מבינה. "החתונה שאליה אנחנו נוסעים היום היא המשך הסיפור של מה שראית בחורשה", הוא אמר, אבל זירז אותי להתארגן ולא הסביר את דבריו.

רק כשישבנו ברכב, נקיים ולבושים, בדרך לחתונה, המשיך אבא את הסיפור: "לפני 21 שנים אפי וירון חזרו מחתונה. בנם הקטן ישי, ישן בכיסא הבטיחות שבמושב האחורי. מחבלים, שעקפו את הרכב, ירו לעברו. אפי וירון נהרגו מהיריות. גם כיסא הבטיחות של ישי התמלא חורים שנפערו בו מהירי, אך ישי יצא מהרכב בלי שריטה. באותו לילה, ידידיה, חבר טוב שגדל עם ירון מילדות, שהלך עמו לישיבה והתגייס יחד איתו לצבא, חגג יום נישואין עם אשתו. למחרת נודע להם על הירצחם של אפי וירון. כמו רבים אחרים, גם הרב ידידיה ורחל התאבלו על מותם של אפי וירון, וביום האחרון לשבעה נולדה בתם, טליה". אבא שלח אליי מבט מהיר דרך המראה, לראות אם אני עוקבת אחרי השתלשלות הסיפור.

הוא חזר להסתכל על הכביש, קולו שקט יותר. "ראיתי כמה כאבת את המראה של עץ הזית הכרות. כשרואים את ההרס והאובדן קשה להאמין שהכול עוד ישוב ויצמח. אפילו שכבר עכשיו אפשר להבחין בענפים הקטנים, בחוטרים שיוצאים מהשורש, קשה להאמין שהעץ הזה לא אבד. שיש לו המשך והוא עוד ישוב ויפרח".

אמא הסתובבה לכיווני, עיניה מאירות ופניה צוהלים. "אנחנו נוסעים לחתונה של ישי וטליה. היום אנחנו רואים בעינינו איך היער הזה שלנו, יער היהודים, ימשיך ויצמח למרות כל הניסיונות של אויבנו להשמידנו. עם ישראל חי".