אמר אז החובש

קולות הקרב ברפיח, שבו נהרגו שניים מחבריו, עדיין מהדהדים במוחו של צליל תורג'מן, החובש המחלקתי שליווה את האירוע

אסף משניות , ט"ז בשבט תשע"ח

"מבחינתנו המלחמה לא נגמרה והיא לא תיגמר עד שהדר ואורון יחזרו הביתה". צליל תורג'מן
"מבחינתנו המלחמה לא נגמרה והיא לא תיגמר עד שהדר ואורון יחזרו הביתה". צליל תורג'מן
צילום: RITVO PHOTOGRAPHY

כשצליל תורג'מן משחזר את רגעי הקרב בסמטאות עזה של קיץ תשע"ד, הוא עושה זאת במשפטים קצרים, מדודים, מאופקים.

הוא משרטט את מהלך הלחימה לפרטי פרטים, מקפיד לא לשכוח דבר. את האירועים האלה הוא היה אומנם מעדיף לשכוח, ובכל זאת כל הד פיצוץ חי בתוכו כאילו הרעיד את האוויר ממש עכשיו. תורג'מן אינו שש לחזור אל הקרבות של ימי צוק איתן, בהם לחם כחובש קרבי בחטיבת גבעתי. אבל הקרב שעדיין לא נגמר מבחינתו, זה שהחל בחטיפת גופתו של חברו הדר גולדין והחייל אורון שאול ויסתיים רק בהבאתם לקבר ישראל, מחייב אותו לבצע גם את המשימה הזאת.

הקשר האישי שנרקם בינו ובין הדר גולדין, שאותו הכיר עוד קודם המבצע, העמיק בימי הלחימה. "בגלל התפקיד שלי כחובש והעובדה שהוא היה בדיוק בין תפקידים, כל פעם שהיינו מחוץ לרצועה היינו ביחד". תורג'מן גם נזכר כיצד שמח גולדין לדווח להם, ימים ספורים לפני שנפל, כי המבצע עומד כנראה לקראת סיום: "היינו אחרי 30 ימי לחימה והיה ברור שאנחנו לקראת הסוף, יומיים-שלושה והמלחמה תיגמר. היו כבר שבע הפסקות אש הומניטריות שהופרו פעם אחר פעם על ידי חמאס. יום לפני כן אני פוגש את הדר בשטחי הכינוס והוא מספר לנו שאבא שלו, שמחה גולדין, הגיע לבקר אותו והעריך שאנחנו נכנסים פנימה לפעולה אחרונה שלאחריה תיכנס הפסקת האש לתוקף. בדיעבד התברר שהוא צדק".

אנחנו יושבים לשיחה בבית קפה, ותורג'מן מנסה לדחות את הרגע, לדחוק את הזיכרונות, את אובדן חבריו הנוספים באותו קרב – רס"ן בניה שראל וסמ"ר ליאל גדעוני. הוא מרבה להתעסק בכפית שהוגשה לו עם כוס הקפה, ולא מרים את עיניו. הדיבור כואב, אבל את הקול הוא רוצה להשמיע.

"עד היום אני שומע את הפיצוץ המחריד ההוא באוזניים", הוא נזכר ביום שישי השחור של חייו. תורג'מן, בן 28, היה חובש מחלקת פינוי של גדס"ר גבעתי במהלך המלחמה. "קצת לפני שמונה בבוקר המג"ד, אלי ג'ין, עולה בקשר ומודיע לנו שבשמונה תיכנס לתוקף הפסקת אש הומניטרית שמינית, ושבעשרה לשמונה נתחיל במכת אש, לירות כמה שרק אפשר בעשר הדקות הללו. זאת הייתה הפעם השנייה שהיינו ברפיח בצוק איתן, כשכבר בפעם הראשונה חיפשנו את המנהרה, שידענו שקיימת, אבל לא מצאנו אותה אז. זאת הייתה המנהרה שבהמשך אותו קרב חטפו ממנה את הדר".

בשעה שמונה נכנסה הפסקת האש לתוקף והירי נדם. הכוחות החלו לסרוק את הבית ששהו בו, ותורג'מן ניצל את הפסקת האש להנחת תפילין: "זאת הייתה הפעם הראשונה באותו יום שזה התאפשר לי". השומר בפתח הבית זיהה תנועת אופנוע ברחוב, ולכוח היה ברור שמדובר במחבל ושייתכן שהימצאותו כאן קשורה למנהרה שחיפשו. "המג"ד הודיע בקשר להגביר עירנות. לא יכולנו לעשות יותר מזה כי היינו באמצע הפסקת אש. הפלס"ר המשיך לחפש את המנהרה, שידענו שקיימת בסביבה".

תורג'מן עוצר ללגימת קפה נוספת לפני תיאור רגע הפיצוץ. "בסביבות עשרים לתשע היה פיצוץ ענקי קרוב אלינו. הפיצוץ היה כל כך חזק שעד היום אני שומע אותו. כל הפלוגות אמרו שלא קרה אצלם שום דבר חריג, עד שהגיע תור הפלס"ר. כל מה ששמענו מהם בקשר היה בלגן אחד גדול. הבנו שמשהו קרה להם. קיפלתי את התפילין שלי, עלינו על הכלים וחיכינו לפקודה. כמה דקות מאוחר יותר נכנסנו לתוך האזור שממנו הגיע הפיצוץ".

"הדר לא ייתן שיחטפו אותו"

תפקידו כחובש הפגיש אותו עם העובדות המרות: את שניים מחבריו כבר לא היה אפשר להציל. "ברגע שראיתי את בניה וליאל על האלונקות, הבנתי שאין סיכוי להציל אותם. הפציעות שלהם היו קשות מדי. הרופא שהיה בצוות חשב שאת ליאל אפשר עדיין להציל. ניסינו לעשות מה שיכולנו, אבל אחרי כמה דקות נאלצנו לקבוע את מותו".

תורג'מן יצא מרצועת עזה עם שני החללים. על חטיפתו של גולדין והכרזת נוהל חניבעל שמע רק מאוחר יותר, כשחזר לרצועה ופגש חייל מהצוות. תורג'מן, שהכיר את גולדין מקרוב, סירב להאמין. "אמרתי ליוני, החייל שעדכן אותי, שהדר לא ייתן שיחטפו אותו, הוא יילחם לפני שזה יקרה. החייל אמר שהוא היה באכזרית של קצין המודיעין, וזה מידע מאומת. אמרתי לו: 'יוני, אני ראיתי את בניה וליאל, ואני אומר לך שאם הוא היה איתם באותו כוח - הוא לא שרד את הפיצוץ הזה'. הרגשתי צורך לומר את זה. הייתה לנו הרגשה שעוד רגע מוצאים אותו".

תורג'מן מגלה כי גולדין נקלע בשינוי של הרגע האחרון לחוליה שבה מצא את מותו. בהיותו בתפקידי פיקוד רוב זמן הלחימה היה גולדין בחוליה האחורית, אבל יום לפני כן הוא שינה מיקום. "הדר היה אמור להתחיל לפקד על צוות חדש בדיוק כשהתחילה המלחמה, וכך הגיע לחוליה הקדמית".

למרות תקוותיו המוקדמות, תורג'מן גילה בדיעבד כי גולדין אכן נהרג במקום: "מה שכנראה קרה זה שמחבל הגיח לעבר הכוח ופוצץ את עצמו עליהם ואז לקחו את הדר. לפי מה שמצאנו בזירה, אנחנו מניחים שהם ניסו לחטוף גם את ליאל. כשהגענו לשטח ראינו גופה של מחבל שוכבת על ליאל, והמחסנית של ליאל הייתה ריקה. אנחנו מניחים שבנשימותיו האחרונות הוא הרג את המחבל שבא לחטוף אותו".

מרגע החטיפה ועד היציאה מהרצועה ביום שלישי שלאחר מכן התנהל מבצע חיפושים מקיף. הסיפור הידוע ביותר של החיפושים הוא של סרן איתן פונד. פונד הבין שהדר גולדין חסר והנחת העבודה שלו הייתה שהוא נחטף דרך המנהרה. הוא פנה למג"ד בבקשה להיכנס למנהרה ולהתחיל בחיפוש, אבל לא קיבל אישור. המח"ט עופר וינטר התערב ואמר לפונד לזרוק רימון לתוך המנהרה ולהיכנס לתוכה. אחרי שהרימון התפוצץ הוא קרא לעוד כמה חיילים שיבואו איתו. בתוך המנהרה הם עקבו אחרי סימנים כמו דם ופריטים של הדר שהמחבלים השאירו מאחור. על בסיס מה שנמצא במנהרה על ידי פונד וצוותו, נקבע מותו של הדר.

באותם רגעים מעכלים בכלל מה קורה, או שעובדים על אוטומט?

"אתה לא קולט כלום. אתה עובד על אוטומט. אין זמן או יכולת לעכל מה קורה בכלל. מה שלימדו אותך, אתה עושה. ברגע שיש חניבעל, כולם יודעים מה לעשות. הפקודה אומרת לעצור את החטיפה בכל מחיר".

התאמנתם לקראת אירוע כזה?

"אחד התרגילים באימון האחרון שלנו היה ניסיון חטיפת חייל. גם במהלך המלחמה ידענו שהם מנסים כל הזמן לחטוף לנו חיילים. זה אחד הדברים שהכי תסכלו אותנו. חמישים יום ידענו שהם מנסים לחטוף, ודווקא כשהם הצליחו - החליטו לצאת בסוף מהרצועה בלי להחזיר את החטופים".

יש ביקורת עצמית על כך שהיה אפשר לעשות משהו אחרת במהלך אותו קרב?

"זה לא יהיה הוגן לומר שכן. כשאתה בתוך לחימה, זה לא נכון לשפוט את מי שנלחם. ייסורי המצפון שיש לי זה שיצאנו בלעדיהם, אבל זה לא היה תלוי בנו ובצבא. יש דרג מדיני שהוא זה שקובע".

נקודת השבר הגדולה של הלוחמים, מעיד תורג'מן, הגיעה ארבעה ימים אחרי החטיפה, כאשר ממשלת ישראל הודיעה על קבלת הפסקת האש בתיווכה של מצרים ויציאה מהרצועה. כל זה כאשר גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין נותרו בידי חמאס. "הפסקת האש שנחתמה בתיווך מצרים, זאת שסיימה את המלחמה, הייתה הפעם הראשונה שבה הפקירו את הדר ואורון. לפי כל האמנות ההומניטריות שקיימות, בסיום מלחמה יש חילופי שבויים. הבעיה היא שחמאס לא משחק לפי הכללים האלה, ואם הוא לא משחק לפיהם לא יכול להיות שאנחנו כן. אחר כך הפקירו אותם עוד הרבה פעמים".

התסכול על כך שישראל יצאה מהרצועה בלי להחזיר את הדר גולדין ואורון שאול צף שוב ושוב בדבריו של תורג'מן. המציאות הבלתי פתורה הזאת רודפת את החיילים שהשתתפו בקרב, והיא שהובילה את תורג'מן, יחד עם קבוצת חברים, להקים את 'המטה להשבת הבנים והמורל הלאומי'. אליהם הצטרפו עוד שני ארגונים של חיילי מילואים ומטה נוסף שנקרא "מתים לקבר ישראל". יחד, ובשיתוף פעולה עם הוריו של גולדין, מנהלים הארגונים את המאבק להחזרת גופות חבריהם. תורג'מן פועל ממשרדו שבמעלות, עיר מגוריו. "המטרה שלנו היא בראש ובראשונה להחזיר את הבנים ולא לעשות את הטעויות שעשו במקרים קודמים, כמו גלעד שליט. יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות לפני שמשחררים מחבלים".

אסירים בתנאי לוקסוס

פעילי מטות המאבק, שרבים מהם השתתפו בלחימה, מאשימים את הצמרת המדינית בכך ששלחו אותם למלחמה בלי להגדיר יעדים. דווקא כשסוף סוף נמצאה מטרה – השבת החטופים, הגיעה הוראה לעצור את המשימה. "לאורך כל הדרך הרגשנו שזה מבצע בלי יעדים, שלאף אחד לא הייתה תוכנית מה אנחנו אמורים לעשות שם. הרבה פעמים המטרות גובשו תוך כדי פעילות, כשצצו בעיות. ידענו שיש מנהרות, אבל לא ידענו מה לעשות איתן. המטרות שהגדירו היו כאלה שלעולם לא נוכל להגיד שהן לא הושגו. הראשונה הייתה להשיג שקט ליישובי הדרום, וזה ברור - הרי זה הבסיס שבגללו יצאנו למלחמה. המטרה השנייה הייתה לגרום לחמאס פגיעה קשה, והוא ספג מכה קשה - אבל זה ממש לא אומר שהוא מורתע. הראיה שרגע לפני שנכנסה לתוקף הפסקת האש שסיימה את המלחמה, נהרג אזרח שלנו. דווקא כשנהייתה מטרה קונקרטית, להחזיר את החטופים הביתה - ויתרו עליה והפקירו אותם שם".

חוץ משחרור מחבלים, מה עוד אפשר לעשות?

"במהלך השנים פספסנו לא מעט רכבות כדי להחזיר אותם. הפעם הראשונה הייתה בהסכם עם טורקיה. ראש הממשלה הבטיח לא פעם ולא פעמיים שכל דיון על סיוע הומניטרי שייכנס לרצועה, יותנה בהשבת הבנים. בסופו של דבר זה לא קרה וחתמו על ההסכם בלי להשיב אותם. יותר מזה, אנחנו יודעים שהיה סעיף כזה בהסכם ומישהו בצד הישראלי הוציא אותו החוצה. זאת הייתה הפעם השנייה שהפקרנו אותם.

"הדבר הנוסף הוא שמדי יום נכנסות לרצועה 1,600 משאיות, כ‑1,000 במעבר כרם שלום וכ‑600 במעבר ארז, עם סיוע הומניטרי וחומרי בנייה שבסופו של דבר משמשים לבניית המנהרות, בעיקר כי אין פיקוח על מה שאנחנו מכניסים פנימה".

תורג'מן מציין גם את ביקורי המשפחות שהאסירים הביטחוניים בישראל זוכים להם בתדירות גבוהה. "פעמיים בשבוע יש אוטובוס שנוסע מהמחסומים באזור כרם שלום ומביא משפחות של מחבלים מעזה לבקר את האסירים בכלא הישראלי, ואחר כך הוא מחזיר אותם חזרה (בשבוע האחרון שונה הנוהל, וביקורי המשפחות נעצרו - א"מ). פרט לכך, התנאים של אותם אסירים הם תנאי לוקסוס, כמו ערוצי טלוויזיה מרובים ויכולת קנייה די חופשית בקנטינה בכלא".

תורג'מן מציין נקודות נוספות שהתנהלות ישראלית אחרת הייתה יכולה להפוך אותן למנופי לחץ על חמאס: בכירי חמאס שמקבלים טיפולים רפואיים בבתי חולים בישראל, לעיתים על חשבונם של אזרחים ישראלים; ישראל שמאפשרת לקטאר לשלם משכורות לראשי חמאס. "כל הדברים האלה קורים כשהבנים עדיין שם, ואת כל זה ישראל יכולה לעצור. אבל יש כאן פחד של ההנהגה", קובע תורג'מן.

במטה המאבק נחשפים לפחד של ההנהגה בישראל על בסיס יומיומי. מדי יום נפגשים פעילים עם חברי כנסת וגורמים בעלי השפעה, במטרה לקדם את תהליך החזרתם של הנופלים. אך למרות הפגישות המרובות, במטה מאוד מאוכזבים מההתנהלות, במיוחד זו של חברי הכנסת. "אנחנו שומעים דברים שונים מכל חבר כנסת, אבל לרוב הם בעיקר מורחים אותנו. לאחר הרבה מאמצים הוקמה בכנסת שדולה להשבת הבנים, בראשות עמיר פרץ ושולי מועלם. העובדה שמדובר בשני קצוות של המפה הפוליטית מראה שזה לא עניין של ימין או שמאל. כולם מבינים שלא יכול להיות שיישארו לנו חיילים שם. יש אמון בסיסי בין מדינת ישראל לחיילי צה"ל ובין מדינת ישראל להורי החיילים. זאת חובתה של המדינה להחזיר את החיילים הביתה".

ביום שבו אנו עורכים את השיחה, מתברר שישראל הודיעה כי תשלים את מכסת החשמל לרצועת עזה, מכסה אותה צמצמה הרשות הפלשתינית בעקבות הסכסוכים הפנימיים בחברה הפלשתינית. העובדה שישראל פותרת לחמאס בעיות שלא היא אחראית להן, מרתיחה את תורג'מן. "זאת פשוט בדיחה עצובה. זו ממש התרפסות מול חמאס. אנחנו דורשים את שינוי המשוואה מולם. כרגע חמאס יודע שחטיפת חיילים שווה לו שחרור אסירים. יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה ולשעבר מי שהחזיק בתיק הדר ואורון, שוחרר בעסקת שליט".

בלי לשחרר מחבלים

אחד השינויים שהתרחשו, לפחות כלפי חוץ, בעקבות המאבק להחזרת החיילים, הוא הפסקת שחרור מחבלים. המדיניות הזאת קודמה ומקודמת על ידי כל סיעות הקואליציה, ובראשן הבית היהודי, שהציגה זאת כתנאי בסיסי מבחינתה לישיבה בקואליציה. אבל בניגוד למדיניות הרשמית, חושף תורג'מן, בפועל המדינה ממשיכה לשחרר מחבלים. "שחרור המחבלים מעולם לא נפסק. מאז מבצע שובו אחים, שחלק מרכזי בו היה החזרתם של משוחררי עסקת שליט לכלא, שוחררו 11 מחבלים. מדינת ישראל עושה זאת מתחת לרדאר, בימי שישי, בלי שאף אחד יידע. לא מדובר במחבלים שסיימו לרצות את עונשם, אלא במחווה של רצון טוב של ישראל. זאת שערורייה של ממש".

אילו תגובות אתם מקבלים מהקהל הישראלי למאבק שלכם?

"הציבור בארץ חושב במונחי גלעד שליט. כשרואים את המשפחה ואת החברים חושבים שאנחנו רוצים עוד שחרור מחבלים המוני. הציבור מפחד משחרור מחבלים המוני, כי הוא לא שכח מה קרה בעקבות השחרור ההוא. שלא תבין אותי לא נכון, אין בנו שום כעס על גלעד או משפחתו, הם עשו הכול כדי שהוא יחזור הביתה. אבל הציבור, בצדק, לא רוצה שחרור נוסף וההנהגה מפחדת לעשות את מה שצריך. לנו חשוב שהציבור יידע שאפשר להחזיר אותם בדרך אחרת".

יש איזה תקדים להחזרת שבויים שלא על ידי שחרור מחבלים?

"בוודאי. כשהחזירו את הגופות של גולדווסר ורגב, האסיר היחיד ששוחרר שהיה לו דם על הידיים הוא סמיר קונטאר, וכולם הניחו שישראל הולכת לחסל אותו (על פי גרסת חיזבאללה. ישראל מעולם לא לקחה אחריות על חיסולו, שהתרחש במהלך מלחמת האזרחים הסורית - א"מ). בעבר מדינת ישראל ידעה לקחת סיכונים ולא פחדה, כמו למשל בסיפור אנטבה. ישראל טסה 25 שעות מתחת לרדארים בשביל להביא יהודים הביתה. אחד הערכים הכי חשובים בצבא זה שלא מפקירים חיילים בשטח, וראשי ההנהגה מפקירים חיילים בשטח".

במטה מפנים אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה וחברי הקבינט המדיני-ביטחוני. "הפעם הראשונה שהם התכנסו כדי לגבש אמצעי לחץ על חמאס הייתה לפני שנה בדיוק, שנתיים וחצי אחרי צוק איתן. באותה ישיבה התקבלו החלטות, ואף אחת מהן לא יושמה עד היום. כל זה מתוך הפחד שאוחז בהנהגה שכל מהלך שלנו יפתח מלחמה נוספת. זאת הסיבה שכשלאה גולדין דיברה באותו דיון על דו"ח מבקר המדינה, היא אמרה שראש הממשלה הפך אותם לאויבי העם. זה גם מה שראש הממשלה אמר לנו בתחילת התהליך במפורש - שכל דבר שאנחנו נגיד רק יעלה את המחיר. בפועל הם לא עשו כלום, רק אמרו מילים גבוהות. להתנהלות הזאת יש השלכות קשות".

ההשלכות הקשות, מסביר תורג'מן, הן הירידה התלולה במוטיבציה לגיוס, ולשירות קרבי בפרט, בשנים האחרונות. תורג'מן עצמו מכין בני נוער לקראת גיוס, וכשהוא מדבר איתם הוא שומע את הדברים ישירות מפיהם. "אני נפגש עם זה כל הזמן. חבר'ה אומרים לי במפורש שהם לא יודעים אם המדינה תעשה הכול כדי להחזיר אותם. כל חייל במדינת ישראל שנלחם ונפל למען המדינה, יש לו הזכות להיקבר במדינה שעליה נלחם. זאת המחויבות של המדינה והיא לא עומדת בה. הציבור רואה וזה משפיע עליו. אלה לא רק הערכות שלנו, אלה נתונים של הצבא עצמו".

יומיים לפני קיום הריאיון, נערכה עצרת לרגל יום הולדתו של אורון שאול. במהלך העצרת ירה החמאס פצצות מרגמה לעבר עוטף עזה, וגרם לכך שמשתתפי העצרת ייאלצו להימלט למרחבים מוגנים. ירי הטילים, שהפך בחודשיים האחרונים לתופעה שהופכת לתדירה הרבה יותר, מזכיר לכולם שישראל לא ניצחה את חמאס, אלא רק השיגה הפסקת אש. ההערכות במערכת הביטחון מכוונות לכך שישראל בדרך למערכה נוספת.

במלחמה הבאה אתם תצאו להילחם?

"בוודאי שאנחנו נצא, אבל זה יהיה מלווה בהרבה מאוד חשש. במקום שצה"ל יהיה חזק, הוא יהיה טרוד במה יקרה אם חס וחלילה ייחטף חייל נוסף".

היום, שלוש וחצי שנים אחרי, כבר עיכלתם את הקרב ההוא?

"עוד לא התחלנו להתאבל. מבחינתנו המלחמה לא נגמרה והיא לא תיגמר עד שהדר ואורון יחזרו הביתה. תוך כדי המלחמה כתבתי יומן מלחמה, ואני עדיין כותב אותו. בינתיים מתווספים עוד ועוד דפים".