"פיגוע ירי סמוך לחוות גלעד". הוא נכנס לרכבו ונסע במהירות למקום. כאשר הגיע, התברר לו שהפצוע כבר נלקח לבית החולים. ואז קיבל קריאה נוספת: "כוננים לחזור, האירוע בוטל". הרב וסרמן טרם ידע מי הוא הפצוע. הוא פתח את חלון מכוניתו ושאל מישהו: "במי ירו?".
"ברב רזיאל", ענה הלה.
"מה?!", זעק הרב וסרמן.
הוא סגר את חלון הרכב ונסע במהירות לבית החולים מאיר בכפר סבא, עדיין לבוש בווסט החובש שעליו. בקבוצת הווטסאפ של החובשים קיבל מידע שהרב רזיאל ספג כדור בגבו, וכי הוא פצוע קשה. בליבו אמר שבוודאי יצליח לצאת מזה בעזרת השם. תוך כדי נסיעה קיבל הודעות וטלפונים רבים, עד שהתקשר אליו חבר ואז הבין שהגרוע מכל אירע.
בקושי רב הצליח להגיע לבית החולים, כשכולו אפוף חרדה, בוכה ומנסה למלמל פרקי תהילים. כאשר הגיע, הרב רזיאל כבר לא היה בין החיים.
בכי אינסופי פקד אותו. הוא לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר. זהו, חברו הטוב ביותר נרצח... הוא נכנס לחדר הלום צער. בני המשפחה ניצבו בוכים ליד מיטת הרב רזיאל הי"ד, והוא התייפח בבכי מעבר לווילון.
לאחר מכן יצא מהחדר. כעבור כמה דקות בני המשפחה קראו לו שיבוא לומר תהילים ליד המיטה. כך נותרו רק הוא והרב רזיאל לבדם. הרב חנוך ניסה לומר פרקי תהילים, אבל בעיקר בכה ללא הרף. אחרי כמה דקות סניטר נשא את הרב רזיאל למחלקה הפתולוגית. הרב חנוך לא הסכים להיפרד, והגיע איתו עד לקומה התחתונה, שם נפרד ממנו.
למחרת בבוקר נסע הרב חנוך עם כמה חברים קרובים למכון המשפטי-רפואי באבו-כביר, שם חיכו לגופו הקדוש של הרב רזיאל. אז הגיע אמבולנס פרטי, העלה את הרב רזיאל ונסע איתו לשומרון. הרב חנוך זכה לחלוק את הנסיעה האחרונה עם חברו היקר, כשהוא אומר לידו באמבולנס פרקי תהילים.
זיכרונות החלו להציף אותו. הוא נזכר בנסיעות אחרות לגמרי שהיו לו עם הרב רזיאל.
הרב רזיאל היה חברו הקרוב ביותר, החברותא שלו במשך כארבע שנים. הוא נזכר בכך שהרב רזיאל היה בקיא גדול בתחומים רבים בהלכה, ברפואה, במילה, בשחיטה, בכתיבת סת"ם ומה לא. כמו כן נזכר בתקופת השובבי"ם בשנים שעברו. במשך שנים הרב רזיאל נהג להתענות בתקופה זו בתענית דיבור מיום א' עד יום ה' מנץ החמה ועד צאת הכוכבים, וביום שישי עד חצות היום.
מנהג החברותא היה, שאחת לכמה חודשים בראש חודש היו נוסעים לתפילת ותיקין בציונו של רבי שמעון בר יוחאי, ולאחר התפילה חזרו לביתם. כמה פעמים יצא שכשנסעו למירון חל ראש חודש בימות השובבי"ם. בדרך הלוך שוחחו רבות, אבל לאחר תפילת שחרית לא היה עם מי לדבר... הרב חנוך היה אמור לבלות את הזמן ממירון ועד השומרון עם חברו הטוב ביותר בלי מילת חולין אחת. בתחילה היה לו קשה מעט, אבל ככל שחלפו הדקות הבין שעם הרב רזיאל לא צריך מילים בשביל לדבר.
מאחר שבתענית דיבור מותר ומצווה לדבר בדברי תורה, ניצל הרב חנוך את הזמן לשוחח עמו מענייני הפרשה ובסוגיות הלכתיות, ולעתים הרב רזיאל הציע לו שישמעו שיעור יחדיו. הם היו שרים ביחד, ויותר מכול הצליח הרב רזיאל לרוממו על ידי ההומור המדהים שהיה לו, בבחינת מה שאמרו חז"ל "ועלהו לא ייבול", שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד. הוא הצליח "לומר" לחברו כל מיני מילתא דבדיחותא על ידי גערות וחיקויים. מעולם לא היה צריך הרב רזיאל לספר בדיחה על מישהו בשביל לבדרו. די היה לו ליצור את מהות הבדיחותא מעצם החיים בעצמם.
הרב חנוך נזכר במנהג הקבוע שהיה להם בדרך חזרה ממירון. הם היו עוצרים במאפייה באמצע הדרך, קונים מאפים וחלות, וכמעט תמיד הרב רזיאל הצליח להשיג אותו בקופה ולשלם גם עליו. פעם אחת ניצח הרב חנוך את החברותא וזכה לשלם בעבור המאפים שקנה. זה היה לא קל בכלל בשביל הרב רזיאל.
בעודו יושב ליד גופתו של הקדוש הרב רזיאל, הרהר בליבו כי לפעמים הקדוש ברוך הוא לוקח צדיקים באמצע החיים, קוטף את השושנה הכי יפה, כדי שכולם יוכלו אחר כך להתבשם מריחה. ואז גמלה בליבו החלטה להוציא לאור ספר שיספר את כל הסיפורים על החבר המופלא הזה, שהיה כגדול הדור בעיני מי שהכירוהו, ובכך להפר את שתיקתו של הרב רזיאל שנכפתה עליו ועל כל בני ישראל.
ניתן לשלוח סיפורים על הרב רזיאל שבח הי"ד לרב חנוך וסרמן: chanochv@gmail.com
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com