מכונית תופת בסומליה (ארכיון)
מכונית תופת בסומליה (ארכיון)צילום: רויטרס

ביום שישי, שישה ביולי 2007, כתב גרגורי לוי מאמר תחת הכותרת: "להושיט יד - תמונה - סצינה מסומליה".

ובהמשך "לא קל להיות יהודי בארץ מוסלמית זו, הבלוגר היהודי היחיד במוגדישו משתוקק לקהילה".

לא ידע לוי שהוא הוציא לאור היום את מה שרק מעטים ידעו - שהייתה נוכחות יהודית בסומליה. במקרה נתקלתי במאמר.

גרתי בסנט פול-מיניאפוליס, שבה יש את הפזורה הסומלית הגדולה ביותר בעולם. לאחר פיגועי ה -11 בספטמבר המשטרה החלה לתת דעתה על הקהילה הסומלית המתפתחת שם. הרוב הם אזרחים שומרי חוק. עם זאת, מינסוטה הפכה להיות ידועה כמרכז הגיוס של ISIS (דאע"ש) בארה"ב.

ביקשתי להיות בקשר עם אב[רהם] שגם קרא לעצמו רמי. התכתבנו בין 2007 ל-2010 - מעל 300 הודעות דוא"ל. למדתי להכיר את הצעיר היהודי הנפלא הזה ואת אמו המקסימה אשירה חייבי. הם היו לבדם ללא משפחה, עם שורשים בסומליה של למעלה ממאה שנה. אביו של רמי, שנהרג במלחמת האזרחים, מוצא משפחתו מעדן, בעוד שורשי אמו הם מהעיר טאיז, תימן.

אשירה היתה אשת עסקים מוכשרת במסחר בטקסטיל. היא שמרה על בית כשר, היתה שומרת שבת וגידלה את רמי כדי להמשיך את המסורת. הם נלחמו במרץ כדי לשמור על יהדותם תחת לחץ קיצוני. הם אמרו לי שקרובת משפחה בדרגה של דודה רבא עלתה לארץ ב -1949.

רמי דיבר בגילוי-לב על האנטישמיות והשנאה "נגד היהוד", היהודים בסומליה. באופן מוזר, היה זה פיסיקאי מוסלמי סומאלי המתגורר בלונדון בגולה האנגלו-סומלית, שחשב על חוויית התפוצות היהודית ותהה מדוע עמו מתאמץ להסתגל. איך עשו זאת היהודים?

במובנים רבים, מצוקתם של ראמי ועאשירא מעלה את השאלה כיצד נרדפו היהודים בארצות הכבושות בידי הנאצים ונרצחו בשואה. אנשים רגילים היו צריכים לשאול את עצמם: מתי עוזבים ארץ שבה נולדת וגדלת, ושם חיו אבות-אובתיך מזה דורי דורות? ואם אתה חייב לעזוב, איך אתה יכול לעשות את הסידורים, למצוא את האומץ ולצלול אל הלא נודע?

האימיילים הם שער לעולם המפחיד שבו חיו רמי ואמו ושרדו כנגד כל הסיכויים. לעתים קרובות קשה לציבור ההדיוט להבין את הנטל של מתח כרוני וטראומה על הנפש של הפרט.

לחיות בסביבה כה רעילה תחת האיום המתמיד של המוות רק בגלל שאתה יהודי עשוי להיראות לא רלוונטי לגויים, ובמיוחד לאלו המטיפים לאנטישמיות איסלאמית. מספר סומלים אמרו שהם כלל לא מכירים יהודים.

אולי אחת ההזדמנויות הגדולות ביותר לפעול נגד האנטישמיות בקרב הקהילות המוסלמיות היא הפוטנציאל לקהילות הגולה המוסלמיות הסומליות להתחיל להכיר יהודים. זה יכול להמיס את השנאה המלומדת הלא רציונלית שלהם כלפי היהודי.

האימיילים מרמי הופסקו באופן פתאומי ב -2008, ואז פתאום קיבלתי מייל אחד כמה ימים אחרי פסח ב -2010. רמי הבטיח שהוא יכתוב יותר ואמר שזה סימן מ"השם" שהוא זכר את הסיסמה להיכנס לחשבון הדוא"ל שלו (הייתה לו סיסמא מאוד ארוכה ומורכבת). מצער מאוד שלא שמעתי ממנו יותר לאחר הודעה זו.

במשך השנים המשכתי לחפש אחר רמי ואמו. שבע שנים חלפו. בגין היעלמותם של רמי ואמו מחשבותיי נתונות לעתים קרובות לכל מיליוני המשפחות שנלכדו בשואה, הנרצחים, הניצולים, קרוביהם וחבריהם, שעדיין ממשיכים לחפש זה את זה.

לפני שנה וחצי נוכחתי לדעת שאין כמעט שום דבר שנכתב על יהדות סומליה. הבנתי שהודעות האימייל של רמי הן בעצם המסמכים היחידים של שרידי היהודים בני זמננו בסומליה.

כשהתחלתי לכתוב את הספר: "שני היהודים האחרונים של מוגדישו החיים תחת אש של אל-שבאב", עמיתי ד"ר נורמן סימס, קרא את התכתובת והגדיר את רמי ואמו כ"יהודים בסודיות" (crypto Jews).

סימס הוא מומחה לתרבות הספרדית. מה שהדהים אותי היה, שזה היה כל כך ברור, ובכל זאת לא חשבתי על הביטוי הזה. האם היה זה מפני שהייתי כה מבוהלת לחשוב על ההשלכות של מה זה לחיות חיים יהודיים בסומליה? פניתי למוחמד דירייה עבדאללה, מחבר הספר "התרבות והמנהגים של סומליה". הוא אישר כי שמע על קהילה של "יהודים בסודיות" במוגדישו.

האימיילים של רמי מעידים על הישרדות יהודית בסביבה סומלית עוינת, תחת איום מתמיד של התקפות על ידי אל-שבאב ומנהיגי החמולות. ההכרה בקיומם של היהודים צריכה להיות חלק מהמאמץ להגביר את הפלורליזם של סומליה. סומליה, בריאה יותר ואלימה פחות, עשויה בהחלט להיות תלויה ביכולתה להשתקם ולאמץ את המגוון שלה, בייחוד של המיעוטים הנרדפים.

בשעה שראש הממשלה נתניהו פנה ליבשת אפריקה, התברר שנשיא סומליה, חסן שיח' מוחמד, ביקר בישראל באופן בלתי רשמי ב -2016. האם לא היה זה חשוב גם להזכיר את ההיסטוריה היהודית של סומליה? בעוד שהדלת אולי נסגרה זמנית על הקהילה היהודית בסומליה, רמי האמין שיש רק דלת שבאמת חשובה - זו של גן עדן. הוא האמין ששערי גן עדן תמיד יישארו פתוחים עבורו ועבור אמו:

הוא היה מצטט: מרבי שלום בן יוסף שבזי: "אם ננעלו דלתי נדיבים דלתי מרום לא ננעלו"

הכותבת היא בעלת דוקטורט בספרות אסלאמית, פסיכואנליטיקאית ומומחית בעניין טרור המתמחה בהתפתחות בגיל הרך ובשפת הגוף והנפש של הג'יהאדיסטים. היא פירסמה חמישה ספרים בנושא זה ואחד מהם הופיע גם בשפה העברית.