הם היו שלושה צנחנים בני עשרים. או-טו-טו משתחררים מהשירות הצבאי. שלושתם שירתו בגדוד 202.
שלושתם עברו בשנת 1966 את מבצע סמוע, בו איבדו את מפקדם הנערץ, סא"ל יואב שחם, שנהרג בקרב. שלושתם עברו את מלחמת ששת הימים. שלושתם לקחו חלק בכיבוש הגולן.
מיד עם תום המלחמה החליטו לממש משימה נוספת: להקים מושב בגולן.
הם הרי בוגרי בתי ספר חקלאיים. הם התחנכו על ערך עבודת האדמה, על ערך ההתיישבות, ואך טבעי הוא שזו תהיה בחירתם. יוזם ההקמה, בני זוהר, מספר בגוף ראשון: "לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש הרמה עמדתי למעלה על המצוק ופני לכיוון הארץ. כל מה שחוויתי ושמעתי על הגולן לפני המלחמה עלה במחשבתי. אז קלטתי בעוצמה את משמעות הישיבה של הסורים למעלה ועלתה אצלי ההבנה כי את הגולן חייבים ליישב. להפוך את שדות המוקשים לשדות ירוקים של גידולי שדה ומטעים. חזרתי לגדוד והתחלתי לדבר עם חברים. כששאלתי אותם "אתם רוצים להקים מושב בגולן?" ענו לי ללא היסוס "ברור!"
אדמת הגולן הייתה כולה אדמת בזלת, זרועת סלעים שחורים ושדות מוקשים. חיילים סוריים עדיין הסתובבו באזור, הטמינו מוקשים וירו ממארבים. בתוך זמן קצר הצטרפו לשלושה עוד ועוד חברים, מיקום יישוב הקבע באזור הגבעה עליו היה הכפר הסורי סקופיה, נקבע על ידי תנועת המושבים, שהסתייעה במושבניקים לעתיד. עד שיוקם יישוב הקבע, התארגנו החבר'ה ב"מושבוץ" – שמשמעותו: בשלב הראשון חיים כקיבוץ, במטרה להקים בהמשך משקים חקלאיים המבוססים על המשק המשפחתי, כלומר – מושב עובדים.
בני זוהר מוסיף עוד פרט חשוב: "היה לנו רצון נוסף - להנציח באמצעות המושב שנקים את מפקדנו הנערץ, המג"ד שלנו, יואב שחם, בן המושבה מזכרת בתיה. לכן גם התעקשנו ששם הישוב יהיה גבעת יואב."
כך נקבע למושב החדש גם המיקום וגם השם. גבעת יואב.
החבר'ה עלו לגולן בפברואר 1968, שיא החורף, שיא הקור. לא קלה הייתה הדרך להקמת מושב. צריך לקלוט חברים ולגבש חבורה שמחויבת לרעיון ולמעשה, לבסס את המושב מבחינה חקלאית, להקים משפחות וללדת ילדים ללא רופא ומרפאה, ללא אספקה יומיומית קבועה של אוכל, חלב טרי, ירקות...הכל היה ראשוני. הכל הוקם מההתחלה. לאט לאט דרכים נסללו וכל השירותים הוקמו בעזרת הגופים המיישבים, תנועת המושבים, החטיבה להתיישבות וגם צה"ל - שאהדו מאוד את המעשה. באופן מהיר מאוד, צמח היישוב, הצטרפו אליו עוד ועוד חברים והתפתחו בו ענפי חקלאות מגוונים.
היום, חמישים שנה אחרי, גבעת יואב הינו מושב גדול שממשיך להתפתח, לצעוד קדימה, לאחר קליטתן של משפחות צעירות שמגיעות למושב מכל רחבי הארץ ונקלטות היטב בהרחבות הקהילתיות. גם בנים רבים חוזרים למושב עם המשפחות שהקימו. על מנת להיענות לצרכים המשתנים, הוקמה הנהלה קהילתית שמנוהלת ברובה על ידי הצעירים שזה מקרוב הגיעו ומתקיימת מערכת התנדבות ענפה, שבאמצעותה מתנהלים חיי הקהילה.
כולם יחד ממשיכים לקיים את רוח המושב, עם עדכוני חדשנות מתבקשים, והשנה חוגג המושב חמישים שנה להקמתו.
סיפור מקומי - "אצל אטל בחצר"
על כל אלו ועוד מספרים אטל ורמי גור, שהגיעו לגבעת יואב "רק" לפני שלושים ושבע שנים. עד היום הם נחשבים אצל הוותיקים כ"חדשים". בשנתיים האחרונות אטל אספה חומרים ארכיוניים הקשורים בהקמת המושב, במטרה לקבץ חומר היסטורי על הסיפור המקומי של גבעת יואב. תוך כדי כתיבת סיפורם של המייסדים, התרשמה עמוקות מהסיפור האופטימי של הצעירים של אז, שחלמו והגשימו, והיום בניהם ונכדיהם ממשיכים לממש את חזונם.
אטל ורמי החליטו שאת הסיפור הזה חשוב להפיץ ולספר, במיוחד לרגל חגיגות שנת החמישים להקמת המושב. חשוב להזמין מבקרים מרחבי הארץ ולרגש גם אותם. כך עלה רעיון המיזם התיירותי "אצל אטל בחצר".
ואכן, בשנה האחרונה מגיעות לחצר ביתם המטופח קבוצות מטיילים מכל רחבי הארץ. מגיעים אנשים, שנכנסים לחצר ומיד אומרים: "אתם חיים בגן עדן..." אטל מסכימה איתם מיד... יש המעירים על הריחות העזים המגיעים מהרפת ומהמפטמה הסמוכים לחצר. אטל מצליחה לשכנע אותם כי זה היופי בריח הכפר, ריח הזבל ניחוח חציר, ששירים רבים היללו אותו אך כבר מזמן נשכח מתודעת הישראלים. והנה אצלנו בחצר יש לניחוח נוכחות של כבוד...
האנשים מתרווחים מתחת לעצי האגוז הגבוהים, שותים משקה קר או חם, מתכבדים בעוגה ביתית טעימה וטועמים מפרי הפיטיה העדין והמיוחד. בהמשך הם מקשיבים לסיפור. סיפור על הקמת המושב ועל גלגולי התפתחותו במשך חמישים השנים.
וכך, לתיירות בגולן נוספו המפגשים האנושיים עם תושבי המקום. כך הסיפור המקומי פוגש את התיירות הכפרית...