את התעודה הזאת שלח אליי הלילה אבא שבנו למד בכיתה ח', אצל המורה איתמר בן גל הי"ד.
הוא סיפר שכל תלמיד קיבל בימים האחרונים תעודה כזו, מלאה באכפתיות, אהבה ועין טובה: "זכינו שיש לנו בכיתה נער נפלא ומיוחד כמוך", כתב איתמר. "כולם שמחים להיות קרובים אליך. תפילתך יפה ומעוררת השראה. אתה נער שמח, בוגר, אחראי ומלא בטוב", כתב.
"מאז שנרצח חברו, הרב רזיאל שבח, הרב איתמר שוחח רבות עם תלמידיו על אבל ושכול, על אובדן ועל אמונה", סיפר לי האבא. "עכשיו זה נראה כאילו הוא בעצם הכין את הכיתה להתמודדות עם הרצח שלו עצמו.
אתמול הוא יצא מהכיתה מוקדם כדי להגיע לברית של האחיין שלו, ובסוף השיעור אמר לתלמידים שזה היה אחד השיעורים הטובים בגמרא מאז תחילת השנה, והוא מאוד שמח שהם הספיקו ללמוד כל כך הרבה – בזמן קצר. שעה קלה אחר כך הוא נרצח. התעודה המרגשת שהוא השאיר לכל תלמיד הפכה לסוג של צוואה לחיים".
רציתי לכתוב הבוקר על פרשת "משפטים". לא על עוד אב צעיר שהשאיר אלמנה ויתומים. לא על עוד אישיות שרק אחרי הירצחה - מגלה לנו איזה אנשים רגילים-גדולים חיים בינינו.
