יהודה הקשיב ביחד עם כולם להסבריו של המדריך על יצירת הגומה לזרע, הדישון, ההשקיה, ניכוש העשבים ושאר שלבי הטיפול היומיומיים הדרושים עד שיציצו עלים ירוקים עדינים, שיעידו על גדילתה של הצנונית מתחת לתלוליות העפר.
אבל בעוד אוזניו היו כרויות להסברים, מחשבותיו ריחפו במקומות אחרים. הוא רצה מאוד להתקבל למקהלת הילדים העירונית, ובעוד כמה שבועות יתקיימו המבחנים. יהודה אהב מאוד לשיר, אבל לא תמיד הצליח. במיוחד כשזה היה מול אנשים אחרים ולא מול ארבעת הקירות בחדרו. הוא היה מתחיל לגמגם, להשתעל, להצטרד, ומדי פעם אפילו יצאו לו זיופים קלים כשאחרים האזינו לו. רק כשהיה לבדו השירים היו מתנגנים מתוך גרונו בקול צלול ויפה, בלי טעות אחת. איך הוא יצליח לעבור את המבחנים למקהלה בצורה כזו? הוא רצה מאוד לשיר מול כולם ולא ידע איך.
המדריך חילק לכולם זרעים של צנונית, ויהודה ניגש עם שאר החברים אל חלקת האדמה הקטנה שהוקצתה להם בחצר בית הספר. הם חפרו גומות, טמנו את הזרעים והשקו במים. "החל ממחר", הודיע המדריך, "כל אחד מכם אחראי לירק שהוא שתל, כולל כל הטיפול הדרוש, כפי שלמדנו. בעוד כמה שבועות נבוא לראות מה צמח לכם".
יהודה אהב מאוד את הטיפול בגינה. מדי יום בהפסקה הגיע לנכש עשבים, להשקות ובכלל להתבונן היטב בעפר התחוח ולנסות לגלות גבעול קטנטן שאולי כבר צומח מלמטה. אבל יום רדף יום ושום תוצאות לא נראו על פני השטח. הילדים האחרים בכיתתו היו רואים אותו יושב על האדמה, כאילו מחכה לצנונית שתגדל כבר, ומסבירים לו: "יהודה, די. לא ייצא מפה כלום, אתה לא מבין? כבר עבר המון זמן. קורה ששותלים משהו ולא מצליח. תעזוב את זה, תשתול משהו אחר". אבל יהודה לא היה מוכן להתייאש מהצנונית שלו. הוא השקיע בה המון זמן ומחשבה והאמין בכל ליבו שלבסוף היא תצמח.
בינתיים החזרות לקראת מבחני המקהלה גם מילאו את זמנו. מדי יום הזמין את אמא, אבא או אחד האחים לשבת מולו, והוא ניסה לשיר מולם ממש כאילו אין איתו אף אחד. פעם אחת הוא הצליח לשיר שורה שלמה בלי להתבלבל, ואז הוא כל כך התרגש, שמיד תקף אותו שיעול וקולו הצטרד. כל המשפחה עודדה את יהודה מאוד, אבל האימונים נגמרו בכל פעם בכישלון. אפילו כשהרגיש שהוא מצליח לשיר כמעט שיר שלם בצורה מושלמת, רגע לפני הסוף הוא היה נתקע.
יום המבחנים למקהלה הלך והתקרב, ויהודה כבר היה די מיואש. הוא צעד בהפסקה כמעט בלי לחשוב לכיוון ערוגת הירקות, כשהוא עדיין מצפה לגלות נבטים ירקרקים קטנים. החברים קראו לו: "יהודה, בוא לשחק כדורסל. תעזוב את הערוגה הזאת. אמרנו לך כבר: לא ייצא לך משם שום דבר, חכה לשנה הבאה". יהודה החליט לענות: "אתם תראו שייצא משהו, אחרי ששתלתי והשקעתי בגינה הזאת כל כך הרבה – משהו בטוח יצמח שם".
הוא התקרב לערוגה, שנראתה בדיוק כמו בכל יום. רגבי אדמה חומים, קצת עשבים שוטים. הוא השקה את האדמה במים והחל לנכש כמה מהעשבים. לפתע הוא אחז בעשב שנראה קצת שונה. רגע, מה זה? הוא שאל את עצמו. לעלים הקטנטנים האלה יש צורה אחרת! הוא רץ לקרוא למדריך שיעזור לו להבין במה מדובר. "מזל טוב, יהודה! נולדה לך צנונית!", חייך המדריך וטפח על כתפו. יהודה היה מאושר, ואפילו מבחני המקהלה כבר לא הדאיגו אותו. עכשיו הוא היה בטוח שהכול יסתדר.