
בתקופה האחרונה נהייתי חובבת סודוקו. כשאמי מתארחת אצלנו בשבת היא מביאה איתה ערימה מגוונת של עיתונים, כשכמעט בכולם תוכלו למצוא סודוקו או שניים. וכמנהגי מימים ימימה, גיליתי שאפשר ללמוד כמה שיעורים לחיים גם מאתגר שיבוץ ספרוֹת יפני.
קודם כול, אסור להאמין לכל מה שכתוב בעיתון. לא כל סודוקו קל הוא קל, ולא כל קשה הוא קשה. הבינוניים של עיתון אחד יותר קשים מהקשים של עיתון אחר, וההפך. אגב, הערה טכנית קטנה לעורכים: אנא, נסו להדפיס את החידונים שלכם בפונטים גדולים וברורים. יש יחס הפוך בין הגיל שבו אנשים מתפנים לפתור סודוקו ובין איכות הראייה שלהם.
שיעור משמעותי יותר עוסק בטעויות. כולנו טועים לפעמים, אין מזה מנוס. אבל יש טעויות, ויש טעויות. יש מעידות שאפשר לתקן בקלות, אבל יש משגה נגרר שאחריתו מי ישורנה. את כבר לקראת סיום הסודוקו, ממלאת את השבע האחרון בשורה, כש... אופס! את מגלה להפתעתך ולדאבונך הרב שכבר יש שם אחד. כלומר, שבע. במבט שטחי הכול נראה בסדר, אבל אי שם מסתתרת איזו טעות לוגית או סתם פספוס שהורס הכול, ולכי תמצאי אותו עכשיו. כבר עדיף לזרוק לפח ולהתחיל סודוקו אחר.
לצערנו, גם במציאות יש תקלות כאלה בכל תחום בחיים, ובדרך כלל אין את האופציה להשליך לאשפה ולהתחיל הכול מחדש. הזנחה של עניין רפואי קטן, למשל, שהולך ומסתבך בלי ידיעתנו. או טעויות חינוכיות כאלה ואחרות, שנעשות בדרך כלל בתום לב ומתוך כוונות טובות, אך מובילות לתוצאה הפוכה לגמרי מזו שרצינו. אין לי כמובן שום מגמה לשקע אתכם בייאוש: שמעתי פעם איש חינוך מרשים מתפעל מהפלא הזה, שכמעט בכל מצב יש דרך לתקן. אבל אם אפשר למנוע תקלות מראש, לא עדיף?
שיחה ששמעתי לאחרונה הביאה לתשומת ליבי עניין חשוב שכדאי לתת עליו את הדעת, כי אני חוששת שלא מעט נופלים בו: החינוך למצוות. באמת שמדובר בעסק מורכב. אם מדובר בהורים שלא רואים חשיבות גדולה בדקדוק במצוות, הם כנראה "יזרמו" ולא ממש יתעקשו. כמו שהם עושים בעצמם. הייתי משערת שילדים שגדלים כך יקלטו שמדובר בעניין לא ממש רציני, ויתייחסו בהתאם.
אבל מה קורה במשפחה שבה ההורים מקפידים על קלה כבחמורה, ושרואים כל מצווה כבעלת ערך עצום בעולם הזה ומעבר? איך אפשר להעביר לילד הרך את הצורך להקפיד בלי להיכנס למקום של כעס וקפדנות? אתה רוצה שהילד יישב יפה ליד שולחן השבת, ילך לשלוש תפילות ביום בעתן ובזמנן, ייטול ידיים עד פרק כף היד גם כשהמים קרים ויעשה עוד אלף ואחד דברים (או לפחות תרי"ג) שאתה מאמין בכל הלב בחשיבותם. אך כדרכם של ילדים, לא תמיד בא לו, וקשה לו, ולא נוח לו. וכהורה אתה לא מרגיש שנכון לוותר, כי איך אפשר לזלזל כך בהלכה? המצב המורכב הזה מוביל לעיתים למתח וכעס גדולים במקום הכי לא נכון, ובעיני הילד התורה והמצוות הופכות להיות הכי לא דרכי נועם שיש. הן מתקשרות אצלו עמוק בנפש לפנים חמורות סבר במקרה הטוב, לעונשים וצעקות ופחד במקרה הפחות טוב, ולך תהיה יהודי שעובד את ה' בשמחה בצורה כזאת. או עובד ה' בכלל.
שתי עצות שמעתי בסוגיה הזאת, ושתיהן התיישבו על ליבי. האחת היא לבנות תחילה את הנפש והמידות של הילד - את האמון בעצמו, את העצמאות, את השמחה. אחר כך פרטי ודקדוקי המצוות יתווספו אט אט, כל דבר בזמנו, וייקלטו היטב. והעצה השנייה היא - איך לא - דוגמה אישית. כשילד רואה הורים ששמחים במצוות שהם עושים, והם משתפים את הילדים בשמחתם, מי לא ירצה להצטרף לאווירה הכיפית הזאת? אם אתם רוצים דוגמה, חפשו ברשת את הסרטון של הרב רזיאל שבח הי"ד רוקד עם ילדיו.
פרקי הלל
הדוד יורד לגנו ללקוט שושנים, ולוקח אליו את הטובים ביותר. אני שומעת סיפורים מופלאים על קדושים כמו הרב שבח, ובמבט האנושי המאוד מצומצם שלי מרימה עיניים לשמיים ושואלת: ריבונו של עולם, איך לקחת לנו מישהו כזה? ומול הכאב שלנו, הנשארים מאחור, אי אפשר להתכחש לכך שלולא הפיגוע, כנראה שלא הייתי מתוודעת לדמות הייחודית הזאת, ולעוד רבים רבים אחרים שזרקור שמימי של קידוש השם כוון עליהם מלמעלה.
מספיק להתבונן בתמונתה של הלל אריאל הי"ד, בעיניים הצוחקות, בשמחת החיים השלווה הנשקפת מהן, כדי לקבל מושג איזו ילדה מיוחדת היא הייתה. הלל בת השלוש עשרה אהבה לרקוד, אהבה טבע ותכננה ללמוד זואולוגיה. מחבל בן 17 שרצח אותה במיטתה לפני שנה וחצי גדע את חייה ואת חלומותיה, והשאיר את הוריה ואת עם ישראל כולו עם כאב גדול. אך מתברר שגם מחייה הקצרים אפשר לקחת שיעורים מאלפים. רינה אריאל, אמה של הלל, ודודתה צפורה פילץ, חברו יחד כדי לכתוב ספר לימוד לשנת בת המצווה, 'פרקי הלל', ואיך אומרת רינה? מדובר בלידה של ממש. בספר תוכלו למצוא קומיקס לזכרה של הלל, ונושאי לימוד כגון הכרת הטוב ומידת האמת, המתאימים לרוחה המיוחדת. השתיים מקיימות גם תוכנית לערב משותף של אימהות ובנות על פי הספר, עם שיחה ופעילויות ייחודיות. הנצחה בהחלט ראויה כדי להמשיך להפיץ את אורה של הלל המתוקה בעולם.
לתגובות: eramati@gmail.com