על אזרחי

"זה היה מראה מזעזע, יומיים אתה לא ישן בלילה אחרי מה שראית", נרעד פיני רוטשטיין, נהג אמבולנס במסגרת השירות הלאומי-אזרחי במד"א.

במסגרת תפקידו היה רוטשטיין אחד הראשונים שהגיעו לתאונה הקשה שאירעה לאחרונה בבית שמש, בה ילד נדרס למוות על ידי אוטובוס. רוטשטיין פינה את האב לבית החולים עם שברים בשתי רגליו. "האבא צועק לי באמבולנס 'איפה הבן שלי?', ואני עונה לו שהוא באמבולנס השני, בדרך לבית חולים. אני בוכה בטירוף ויודע ששיקרתי לו, אבל לא היה לי משהו אחר להגיד. זה היה נוראי. חזרתי אחרי שעה להדסה עין כרם ושאלתי אותו: 'איך אתה מרגיש? אני מצטער על הבשורה הרעה'. הוא אומר לי: 'תגיד, כשאמרת לי שהוא באמבולנס השני, ידעת שהוא כבר מת?'. הנהנתי בראשי. חיבקתי אותו ובכינו ביחד. עד היום זה מלווה אותי".

לדידו של רוטשטיין, השירות שלו קרבי לא פחות מזה של חייל רגיל. "אני אולי חרדי ולא עשיתי צבא, אבל אני לא חושב שיש הבדל בין השירות הזה לשרות צבאי קרבי. גם אצל הלוחמים, מה הסיכוי שתהיה מלחמה בגיזרה שלהם? בשנים האחרונות זה קרה, אבל בדרך כלל הסיכויים נמוכים. בשירות שלנו אנחנו רואים יום יום דברים קשים והזויים. אנחנו נמצאים בקרב אמיתי, עם מראות נוראים, לא פחות מלוחם שנמצא במלחמה. כמעט כל יום יש אצלנו מתנדב שמתפרק כי הוא ראה משהו נורא".

מספר הבנים שבוחרים לשרת במסגרת השירות הלאומי-אזרחי, כמו גם מבחר התפקידים המשמעותיים שמוצעים להם, נמצאים בשנים האחרונות בעלייה מתמדת. רוטשטיין הוא דוגמה מובהקת למי שבחר להשתלב בתפקיד משמעותי גם מחוץ למסגרת הצבא. הוא חרדי בן 27, נשוי ואב לילד, תושב בית שמש המשרת שירות אזרחי-ביטחוני במד"א. "זה שירות של שנתיים, כמו צבאי, עם אותה משכורת ומענק שחרור", הוא מסביר. הוא בוגר קורס החובשים והכשרת נהגי האמבולנס הראשון, אשר מתפעל צוות חובשים ומתנדבים באמבולנס של בני השירות האזרחי.

איך מתמודדים ולא נשחקים בעבודה כזאת, עם המראות הקשים מדי יום?

"אי אפשר להתמודד עם מקרים כאלה. אתה הולך לישון עם זה וקם עם זה. כל היום חושב על זה. כל ילד שאתה רואה ברחוב, מכניס אותך לחרדות. מצד שני, במד"א יש תמיכה. יושבים ומדברים על הכול. יש כמובן את המקרים הטובים יותר של נסיעות ללידה, זה נותן הרבה סיפוק", הוא מדגיש, "כשאתה נוסע עם יולדת, ופתאום היא יולדת באמבולנס ויש לך תינוק ביד והבאת חיים לעולם, אין סיפוק גדול מזה. או למשל כשעשית החייאה מוצלחת לבן אדם. הסיפוק הוא הדבר הראשון בסיפור הזה".

רוטשטיין ממחיש את הדברים באירוע שהתרחש בערב חג השבועות. בשעה שש וחצי בבוקר, בדרכו למשמרת במד"א, הוא קיבל קריאה על יולדת שנמצאת בשלב מתקדם. יחד עם המשרת הנוסף יהודה גרייפמן הם הגיעו ראשונים למקום, יילדו אותה בביתה ולאחר עשר דקות בלבד הם הוציאו בן לאוויר העולם. "מד"א זה שליחות, לא עבודה סטנדרטית", הוא מדגיש, "יש שבתות שאני לא במשמרת ובכל זאת מוצא את עצמי לפעמים יוצא לקריאות שבע-שמונה פעמים. אתה פשוט חי את זה".

השירות האזרחי לא מהווה מבחינתך סתירה לרקע החרדי שממנו אתה מגיע?

"בציבור החרדי ארגוני ההצלה תמיד היו מעל הכול. החרדים היו החלוצים בכל הנושאים האלה. נכון שמד"א אינו ארגון חרדי, אבל הם מתחשבים. מרכיבים צוות משני בחורים שעושים שירות אזרחי, אתה לא מוכרח או צריך לקחת בנות. מי שרוצה לשרת רק עם בנים – יכול בלי בעיה. מעבר לזה, במקרים הרציניים, גם במד"א מעדיפים בנים. כשאתה מגיע לקומה שלישית בלי מעלית, להוריד זקנה במשקל מאתיים קילו, אין להם מה לעשות עם בנות שירות".

כבר לא סוג ב'

עד לפני שנים אחדות, השירות הצבאי היה האפשרות היחידה של בנים לתרום לחברה הישראלית. גם כשנפתחו בשירות הלאומי מסלולים מיוחדים לבנים, המשרתים נתפסו כסוג ב' במקרה הטוב. אולם לאחרונה המגמה הולכת ומשתנה. אם בשנת 2013 שירתו בשירות הלאומי 1,287 בנים, הרי שבשנת 2018 כבר מתנדבים בשירות הלאומי 1,658 בנים (מתוכם 415 אינם יהודים: בדואים, נוצרים, דרוזים ומוסלמים). התחומים העיקריים שבהם משרתים היהודים הם חונכות, הדרכה, מנהלה, הוראה וסיעוד.

פתיחת האפשרות ליציאה לשוק העבודה בשביל הציבור החרדי לאחר מסלול דומה של שירות אזרחי, העלתה את הביקוש בצורה משמעותית. כיום משרתים 1,546 מתנדבים במערך השירות האזרחי – שהוא ייעודי לחרדים, לעומת 1,151 בשנת 2014. כל מסלולי השירות חוסים תחת קורת הגג של מינהלת השירות הלאומי-אזרחי.

עידו מימון בן ה-18, תושב נחושה שליד בית שמש, מתנדב במסגרת השירות הלאומי בעמותת שלוה בירושלים מזה ארבעה חודשים. "רציתי לשרת בצה"ל, אבל לא יכולתי", הוא מדגיש. עידו נפצע בפיגוע דריסה לפני כשנתיים וחצי בצומת אלון שבות. "רכב בא מאחורינו ונפצעתי באורח בינוני. יש לי מוגבלויות ברגל וביד ולכן לא יכולתי לשרת בצבא וקיבלתי פטור". לאחר תהליך שיקום ממושך, החליט לתרום לקהילה באמצעות השירות הלאומי ב'שלוה'.

במסגרת פעילותו, עידו אחראי על קבוצת ילדים הלוקים בתסמונת דאון בגיל ההתבגרות (בני 13‑18). בקבוצה שלו ישנם 15 ילדים שאיתם הוא נמצא מדי יום אחר הצהריים, משעת החזרה מבתי הספר ועד חמש או שש. "אני מעביר להם פעילות, נותן הרבה מעצמי וזאת הייתה מטרת הגעתי לשלוה, לתת ממה שאני מקבל. מכיוון שאני בעצמי מטופל קרוב לשלוש שנים, קיבלתי הרבה כלים ואני מרגיש שאני יכול להעביר אותם הלאה לאנשים עם צרכים מיוחדים".

הבחירה לשרת דווקא בשלוה לא הייתה מקרית. עידו הכיר את ילדי שלוה היטב דרך אמו, שעבדה למעלה מ‑20 שנה בעמותה. "נולדתי לתוך זה", הוא מחייך, "אמא שלי מתנדבת פה, גדלתי כאן וממש התחברתי לילדים האלה. תמיד הייתי איתם וזה היה סוג של חלום להגיע אליהם. בגלל הפיגוע והשיקום, קיבלתי הרבה כלים לחיים איך ללכת ולהתחיל הכול מחדש. הילדים פה עם המוגבלויות – קשה להם להתנייד ולהתרגל לחיים עצמם, לעבור מהעולם שלהם לעולם הגדול. זה נתן לי את ההשראה הגדולה לבוא לכאן. מעבר לזה שאתה נותן להם, אתה נותן גם לעצמך. זה מרים אותי מבחינה נפשית ועושה אותי שמח. נותן לי תחושה של שליחות".

שירות לאומי זו פשרה מבחינתך?

עידו משיב בשלילה, אצלו זה להפך. "קיבלתי פטור ובחרתי להתנדב. הרבה חברים בצבא ניסו לדאוג לי לתפקידים מצוינים. אנשים אמרו לי: איך אתה לא לוקח כזה דבר? על זה גדלתי, לתת למדינה, לבוא להילחם בשביל העם שלנו. צה"ל זה דבר שכל אחד צריך לעבור. אבל הרגשתי שאני יכול לתרום יותר בשירות הלאומי מאשר בצה"ל. במקום להיות פקיד עם הרבה גימ"לים כל הזמן, בשירות הלאומי אני כמעט לא מחסיר ימים, מגיע בקביעות ונותן את מה שאני יכול באמת. הכי חשוב לתת למדינה. כל עוד אתה נותן למדינה, תבורך. אם אתה לא נותן בצה"ל, תן במקום אחר. זה דבר מופלא, במקום להתחיל ישר את החיים".

למרות האופטימיות שהוא משדר, עידו מודה שיש בבחירה שלו גם רגעים מורכבים יותר. כך למשל כשאחיו הצעיר מתכונן לגיוסו לצה"ל, וגם מול החברים שחוזרים עם הנשק והמדים. "בתור אח בכור קצת נצבט לי הלב, שהוא עובר משהו שלא עברתי בחיים. אבל אני משתף אותו בניסיון שלי לבחור את הדברים הנכונים בצה"ל, כמו שאני בחרתי את הבחירה שלי. ככה זה גם מול החברים. כל החברים מספרים חוויות מצה"ל ומהמכינות, איך הם למדו לפרוק נשק וכל הווסאח. אני מביא את המקום שלי, של בן השירות. זה מוסיף ונותן תבלין מעניין. החברים תומכים ומפרגנים, קופצים לבקר עם המדים והנשק, כדי שאראה לחניכים שלי מי החברים שלי. כבוד הוא לי שחברים שלי משרתים בצבא".

במסגרת השירות, עידו גם מסייע לחברי להקת 'בקצב השלוה', המורכבת מנגנים בעלי מוגבלות. "אני מאוד מחובר אליה. זאת זכות בשבילי לעזור להם. טסתי איתם במשלחת לחו"ל לכמה הופעות בלונדון, מוסקבה, ארצות הברית, קנדה ומקסיקו, במטרה להראות לעולם שאנשים עם מוגבלויות זה לא סוף העולם וזה אפילו יכול להיות הדבר הכי שמח שיש".

על השירות הלאומי שעושה חגי ברעם בן ה‑19 מזכרון יעקב, אי אפשר להכביר מילים. הוא מתנדב בתפקיד מסווג ברפא"ל, העוסקת בפיתוח ובייצור של אמצעי לחימה מתקדמים בשביל הצבא. אל השירות הלאומי הגיע לאחר שקיבל פטור מצה"ל בשל היותו חולה בסיסטיק פיברוזיס, מחלה רב מערכתית שדורשת טיפול אינטנסיבי. "אני צריך לקחת קרוב ל‑50 כדורים ביום", הוא מדגים את עוצמת הטיפול, "ברוך ה' יש עמותה שדואגת לכל הצרכים של החולים, למרות אמצעיה הדלים".

למרות הנסיבות שהביאו לכך, חגי שמח במקום שאליו הגיע. "אני משרת במקום לא פחות חשוב. אם הייתי מתגייס לצבא, הייתי נדרש לתהליך מאוד ארוך וממושך כדי להגיע לתפקיד חשוב, ואילו כיום אני כבר משרת", הוא אומר בסיפוק. "עברתי מיונים כאלה ואחרים, אבל הפנייה היא דרך אגודות השירות הלאומי הרגילות".

איך אתה מתמודד מול חברים שמשרתים כעת בצבא?

חבריו נמצאים בינתיים בישיבות ופחות בצבא, כך שהוא פחות נתקל בסיפורי קרב צבאיים, אבל גם כשכן – הוא לא רואה בזה בעיה. "זה לא מפריע לי. גם אני עושה מעשה מאוד חשוב. בסופו של דבר, גם אני משרת במוסד ביטחוני ומרגיש עם זה בסדר גמור".

אם היה יכול לבחור, מודה חגי, המסלול שלו היה משתנה, אבל הוא לא נותן לזה להפריע לו במשימה. "אם לא הייתה לי בעיה רפואית, ללא ספק הייתי מתגייס, כי אני רוצה לתרום למדינה. אבל מאחר שאני לא יכול, אני עושה שירות לאומי ומרגיש סיפוק רב. הסיפוק העיקרי שלי הוא שאני מצליח להתמודד עם המחלה והטיפולים הרבים שהיא מצריכה ויחד עם זה לשלב את השירות הלאומי. אני קם מאוד מוקדם ונוסע שעה לכל כיוון כדי להגיע". הוא גם מרגיש שהשירות תורם לאישיות שלו. "אני לומד הרבה על עצמי. זו מסגרת עם יותר אחריות. אנשים בטוחים שאני עושה משהו דומה לצבא וההערכה שלהם בהתאם".

יח"צ טוב לחרדים

ליהודה אלחרר המתינה משרה טובה בתחום המשפטים, אבל הוא בחר אחרת. אלחרר, בן 25, נשוי מירושלים, מגיע מבית חרדי והוא בוגר ישיבה בני ברקית. כבר שנה וחצי שהוא מתנדב במחלקת הייעוץ המשפטי של מערך הכבאות במחוז ירושלים. לפני שלוש שנים התחתן והחל ללמוד משפטים ובמקביל עבד במשרד עורכי דין. כששמע על ההצעה של שירות אזרחי בתחום המשפטים, החליט שזהו מקומו. "לא התגייסתי לצבא וזאת הייתה אפשרות טובה בשבילי. השירות גם נותן לי אפיק לעתיד בשירות המדינה ותורם לקורות החיים באופן כללי".

הרקע החרדי והדיבורים על תרומה למדינה בדרך כלל לא עולים בקנה אחד.

"נכון. גם בקרב בני השירות יש כאלה שפחות חושפים במשפחות ובקהילות שהם משרתים בשירות הלאומי. אבל במקום שממנו אני מגיע, מקבלים באופן חיובי את זה שאני מתנדב במערך מציל חיים. כשאנחנו מזמינים את המשרתים במערך הכבאות לכל מיני אירועים משפחתיים, יש כאלה שיבקשו מאנשי המערך להגיע בלבוש אזרחי ולא במדים, כדי שהנושא לא ייחשף".

מבחינתו, לא רק המדינה מרוויחה מהשירות שלו, אלא גם הוא עצמו. "זה הדדי. גם אני מקבל מהשירות הרבה מאוד. כבר שנה וחצי שאני משרת. השירות תורם לי המון ידע והיכרות עם הצד השני של המטבע, עם מערכות המדינה ועם המגזר הציבורי. זה תורם המון לכל משרת במערך הכבאות. כך גם בשאר הגופים, משטרה, מד"א, שב"ס וכן בגופי החסד האזרחיים. אין לי ספק שלכל אחד שיגיע לכאן, זה יתרום לו להכיר את הגופים האלו, לראות איך הם פועלים. במערך שלנו יש 3,000 עובדים, עם כ‑70 בני שירות בכל הארץ, כל אחד במחלקה אחרת. בסוף אתה נחשף לגוף שעוסק יום יום ושעה שעה בהצלת חיים".

למרות הרקע החרדי שממנו הוא מגיע, האווירה הכללית במערך הכבאות לא מפריעה ליהודה. "אין ספק שלהיכנס לכאלה גופים זה אומר לצאת מדל"ת אמות של קהילה חרדית. אבל בכל זאת, במעטפת שלנו יש את ארגון 'חברים' שמפעיל אותנו. תחתיו יש את הרב חיים פרל, הרב הראשי של הכבאות שאחראי על שילוב החרדים. אם אתה מרגיש שמשהו פוגע באורח החיים שלך, אתה מבקש. השירות מתחייב, וזה גם כתוב, לתת לך אפשרות לשרת בלי לפגוע באורח החיים שלך. נכון שהסביבה לפעמים מעורבת, אבל כל אחד מציב לעצמו את הגבולות שלו וההתנהלות שלו בסביבה האנושית. כך אנחנו שומרים על הכללים שלנו וגם מצליחים לשרת. אני מודע לכך שיצאתי לעולם הגדול, בדרך להיות עורך דין. כשאתה מתחיל את החיים בכזה מקום, עם מעטפת שמתחייבת לשמירה על אורח החיים שלך, זה בהחלט חיובי".

השירות דווקא במערך הכבאות חשף את אלחרר גם לנושא בטיחות אש, שקריטי לבעלי משפחות עם ילדים קטנים. הוא עצמו מגיע ממשפחה ברוכה של 13 ילדים. עם כניסתו למערך, גילה כי המודעות בציבור החרדי לתחום בטיחות האש נמוכה במיוחד והחל לפעול בעניין. "זה נושא שולי יחסית אצלנו ולא מספיק נותנים עליו את הדעת. הלכתי והדגשתי במשפחה שלי כמה חשוב לשמור על כללים ובטיחות אש בבית, מה עושים כשפורצת דלקה. גם בישיבות שבהן למדתי, הלכתי והדגשתי את זה בפני ההנהלה והבחורים. בסוף אני רואה את התהודה של זה. פתאום הם מבינים את המשמעות".

רווח נוסף שאוסף אליו יהודה במסגרת השירות האזרחי הוא התקרבות בין המגזרים. "כמו שאנחנו נחשפים אל הגופים האלה, הם נחשפים אלינו. אפשר לראות איך הם לומדים להכיר את הציבור החרדי ואורח החיים שלו בזכות השירות שלנו פה. גם את היכולות, גם את התרומה, גם האיכות ובעיקר את ההון האנושי שהציבור החרדי יכול לתת. לפעמים יש תלונות בציבור החרדי שקשה להשתלב בשוק העבודה, אבל מי שהתחיל בשירות הלאומי-אזרחי ויבוא לתרום ויציג את היכולות שלו – זה עושה יחסי ציבור טובים לציבור החרדי ורק תורם לכולם".

"הרגשתי שאני עושה טוב"

"זאת הייתה עבודת פיזית קשה", מספר אמיתי גבאי, "אתה נמצא הרבה בשמש כדי לסחוב דברים, לרוץ ממקום למקום – אבל זה היה מאוד מספק, הם מאוד אהבו אותי. רק ראו אותי מרחוק וכבר נהיה להם אור בעיניים. התפקיד הזה התאים לי. הייתי מגיע אליהם כל בוקר בחיוך רחב, הרגשתי שאני מצליח לעשות להם טוב. הם מאוד מחוברים אליי ואוהבים אותי. מפרגנים הרבה יותר מאנשים רגילים. מחזירים אהבה פי 10 ממה שאתה נותן, רוצים שתישאר. הרגשתי מאוד משמעותי שם ושאני ממצה את עצמי".

לפני שנה סיים גבאי בן ה-20, תושב נתניה, את השירות הלאומי בכפר עידוד - מרכז תעסוקה לאנשים עם צרכים מיוחדים. לפני שלוש שנים חלה בלוקמיה וקיבל פטור מצה"ל. "עברתי כימותרפיה והשתלת מח עצם. הייתה סייעתא דשמיא גדולה בטיפולים וברוך ה' הבראתי, אבל קיבלתי פטור מצה"ל. החלטתי בכל זאת לתרום לחברה ולמדינה במסגרת השירות לאומי". כיום לומד גבאי בישיבה גבוהה בשכונת רמות בירושלים.

איך היו תגובות החברים לשירות הלאומי שלך?

"בסך הכול מעריכים את זה שעשיתי שרות לאומי. יש כאלה שאפילו מקנאים בזה בצורה מסוימת והיו רוצים גם לעשות שירות לאומי במקום צבא. אולי פעם היו מזלזלים בשירות לאומי של בנים, אבל היום יש לזה הערכה. אני לא מתבייש בזה".

בכפר עידוד היה גבאי אחראי על 14 דיירים ודיירות עם תסמונת דאון וסוגי פיגור נוספים. "יש שם משתלה עם שתי חממות שמגדלים בה בעיקר תבלינים. בתור בן שירות הייתי מנהל את הדיירים מקרוב ומדריך אותם אילו עבודות לבצע ועוזר להם בעבודה. הייתי צריך בעיקר להיות איתם ולהקשיב להם, לתת להם תשומת לב ולהיות שם בשבילם. לא קל להם בחיים".

גם גבאי מדבר על היכולת לבחור תפקיד משמעותי במסגרת השירות הלאומי, לא פחות מאשר במסגרת צה"ל. עם זאת, יש יתרונות לגמישותה של המסגרת. "זה יותר קל מבחינת השעות והגמישות. השירות תרם לי הרבה", הוא מוסיף, "הייתי פעיל יותר וזה הוציא ממני המון אנרגיות ואחריות, למשל כשמנהל לא היה מגיע. למדתי הרבה על סבלנות ונתינה, תחום שהייתי פחות חזק בו לפני כן. השנה הזאת נתנה לי המון והעניקה משמעות לחיים". ויש לו גם טיפ חשוב לבני השירות הלאומי: "חשוב ללכת למקום שהיחס בו יהיה טוב, שהצוות והמנהלים יתייחסו לבני או בנות השירות בצורה טובה. לא כל המקומות הם כאלה לצערי, לפעמים מתייחסים אליהם בזלזול ככוח עבודה זול. חשוב לקבל הערכה ופרגון, ואת זה בהחלט קיבלתי בכפר עידוד".

שירות לאומי – לא רק לבנות

"השירות הלאומי כיום פתוח למגוון תחומים משמעותיים ואתגריים, אשר אינם מתאימים רק לבנות", מסביר שר שלום ג'רבי, ראש מינהלת השרות הלאומי-אזרחי. "כיום בנים יכולים לשרת במשטרה, במד"א, בשב"ס, בסייבר ובעוד מקומות רבים, שבחלקם הם זוכים להכשרה מקצועית".

"לאחר עבודה מאומצת יחד עם השר הממונה אורי אריאל, הצלחנו לגרום לכך שהמדינה מכירה במתנדבי השירות הלאומי-אזרחי כתורמים למדינה לא פחות מחיילים עורפיים בצה"ל, וזה מתבטא בהטבות שמגיעות למתנדבים, השוות לחיילי צה"ל: ביטוח חיים וכיסוי לטיפולי שיניים, משקפיים במחיר סמלי, נסיעות חינם בתחבורה הציבורית, כניסה חינם לשמורות טבע ועוד. כך שבחור שמשרת בשירות הלאומי מרגיש שהוא תורם למדינה ולחברה לא פחות מתרומתו של כל חייל עורפי".

את הגידול המשמעותי במספר בני הציבור החרדי המשרתים מסביר ג'רבי בכך שהרשות מקיימת שיתוף פעולה הדוק עם הרבנים והאדמו"רים. "צריך לזכור שלא מדובר בנערים אלא בצעירים מגיל 21 ומעלה, רובם בעלי משפחות, שמגיעים כדי לתרום לחברה ולאחר שעות השירות רשאים לעבוד ולהתפרנס בכבוד. הגוף המתפעל את שירות המגזר החרדי הגיע מתוך המגזר, וכך גם רכזי השירות הם חרדים שבקיאים ברגישויות ובצרכים של הצעירים הללו".

כדי להתאים את השירות לציבור החרדי נבנתה מעטפת מתאימה. "אנו מקפידים הקפדה יתרה על כך שתנאי השירות של המשרת החרדי יתאימו לאורחות החיים במגזר החרדי. אינני מאשר מקום שירות חדש עד שאנחנו שולחים את היועץ החרדי של הרשות למקום השירות עצמו, ובודקים באופן אישי שהמקום ראוי לשירות מבחינת כשרות, צניעות, שבת ועוד. רכזי המשרתים עומדים עמם בקשר רצוף, ומוודאים מקרוב שמקומות השירות שומרים על תנאי הסביבה הראויים למשרתים במגזר החרדי".