יוסף אבו עלי הצביע על הנאשם יוסף וינברגר שחלף על פניו. "את רואה אותו? הכנסתי לו מסור בראש", סיפר מיוזמתו אבו עלי לעו"ד ענת ארוסי-כהן, הפרקליטה מטעם התביעה במסדרון ביציאה מאולם הדיונים.
זמן מה לפני כן עמד אבו עלי על דוכן העדים וסיפר לשלושת שופטי המחוזי כיצד הוא וחבריו מהכפר מוחמאס היו קורבנות לתקיפה לאומנית קשה. אבו עלי טען במשטרה ובבית המשפט כי הם הותקפו באמצעות מוטות ברזל ואבנים על ידי צעירים יהודים רעולי פנים. הפרקליטה ההמומה שאלה אותו כיצד הוא מזהה את הנאשם, הרי הוא טען שהם היו רעולי פנים. אבו עלי ענה לה בשלווה: "אמרתי שהם היו רעולי פנים כי לא רציתי להתעסק עם זה". בצעד חריג במיוחד כתבה הפרקליטה מזכר לבית המשפט עם העדות ששמעה ואף פנתה למשטרה בדרישה לחקור את אבו-עלי באזהרה על רקע הודאתו בתקיפה וסתירת גרסתו במשטרה ועל דוכן העדים.
בנקודה זו קיבל התיק, שהמשטרה והפרקליטות צפו כי הוא יכניס שלושה צעירים יהודים לשנים רבות בכלא, תפנית דרמטית. ארבעה ימים לאחר פליטת הפה המפלילה כבר התייצב אבו עלי במשטרה והכחיש את הודאתו בדבר תקיפה עם מסור. הוא טען שאיננו זוכר שאמר זאת לפרקליטה ואף איננו זוכר שנשאל איך ידע לזהות את הנאשם. בהמשך טען בבית המשפט שאמר זאת לפרקליטה בצחוק מתוך מבוכה ולחץ.
היהודים נחקרו, הערבים לא
התיק נפתח בעקבות אירוע שהתרחש בשנת 2014 בשטח הסמוך לרמת מגרון. חלקו התחתון של השטח הוא קרקע שמעובדת על ידי פלשתינים וחלקו העליון היה מאחז יהודי. בקרב המתיישבים היהודים הועברה הודעה כי ערבים מתכוונים לעלות לרמת מגרון ולפגוע ברכוש. למקום הגיעו שישה צעירים יהודים ולאחר זמן קצר החלה תגרה אלימה. שלושה יהודים נעצרו על ידי המשטרה ובחרו לשמור על זכות השתיקה, מלבד ההצהרה כי הם אלה שהותקפו על ידי הערבים ולא ההפך. המשטרה קיבלה את גרסת הערבים והחליטה להגיש כתב אישום חמור נגד שני הצעירים יוסף וינברגר ואלירן לנדאו, וכן נגד א' - קטין בן 16, בגין תקיפה על רקע גזעני ופציעה בנסיבות מחמירות. הערבים שהיו מעורבים בתקרית מסרו עדות במשטרה אך כלל לא נדרשו להיחקר באזהרה על טענות הצעירים היהודים כי הם הותקפו על ידם.
לאחר כמה ימים במעצר, א' נשלח למעצר בית הרמטי לתשעה חודשים. עניינם של וינברגר ולנדאו הגיע לפתחו של שופט העליון יצחק עמית, שתקף אותם במילים קשות בדיון על הארכת מעצרם: "המדובר במעשה שתוכנן מראש, כאשר חבורת הפורעים הצטיידה מראש במוטות ובאלות ובכובעי גרב אותם עטו על ראשם כאשר התקרבו לפלסטינים. בני החבורה הפליאו מכותיהם לכל עבר... לפנינו מעשה אלימות קשה, פרי מעלליהם של שישה רעולי פנים".
לאור חומרת המעשה והשמירה על זכות השתיקה, הורה השופט עמית על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. עו"ד איתמר בן גביר, שהחל ללוות את התיק לאחר החלטה זו, טוען בשיחה עם 'בשבע' כי החלטתו של השופט נבעה מאג'נדה ברורה: "השופט עמית שלח בעשרות מקרים אחרים חשודים בפשעים חמורים ביותר, כולל עבירות מין חמורות, שוד ואף אנשים שנטלו חיים למעצר בית ואף כששמרו על זכות השתיקה. ואילו כאן, על עבירות קלות יחסית של צעירים נורמטיביים ללא עבר פלילי, הוא התעקש דווקא על מעצר עד תום ההליכים".
בכתב האישום נטען כי הנאשמים רעולי הפנים החליטו מראש לתקוף את הפלשתינים, אך בדיון שהתנהל בבית המשפט המחוזי הצליחו פרקליטי הנאשמים, עורכי הדין בן גביר, בם ולנדאו, להפריך את הטענות. נמצאה עדת ראייה והצטברו ראיות נוספות שתמכו בטענות הנאשמים כי המתלוננים הם אלה שהחלו ביידויי האבנים ותקפו את הנאשמים, שהגיבו מטעמים של הגנה עצמית. הודאתו של אבו עלי תרמה משמעותית להפרכת הטענות בכתב האישום.
שופטי בית המשפט המחוזי קבעו כי בגרסאות המתלוננים נמצאו סתירות ותמיהות, וכן כי יציאת המתלוננים לעבד את הקרקע ללא ליווי של הצבא תמוהה ומעוררת שאלות לגבי כוונותיהם של המתלוננים. עוד נחשף במהלך המשפט כי שניים מתוך ארבעת המתלוננים ישבו בכלא על יידוי אבנים ועבירות לאומניות. השופטים לא קיבלו את טענות המשטרה והפרקליטות כי הנאשמים הם אלה שהחלו בתקיפה, והגיעו למסקנה כי "נראה כי מדובר בהתנגשות אלימה משני הצדדים" וכי הנאשמים "רק הגיבו למעשיהם של המתלוננים". כמו כן, השופטים לא קיבלו את טענת הפרקליטות כי הנאשמים פעלו ממניע גזעני, אלא מתוך רצון לשמור על הרכוש או להגן על הבנות ששהו באזור.
למרות זאת החליטו השופטים יורם נועם, רבקה פרידמן פלדמן ומשה ברעם להרשיע אותם בתקיפה ובפציעה בנסיבות מחמירות, ושללו את טענות עורכי הדין של הנאשמים כי הם פעלו מתוך הגנה עצמית. "אף שהמתלוננים עלו לכיוונם ויידו אבנים, ולמעשה היה ברור כי הדברים הולכים לקראת עימות בין הצדדים – הם בחרו להישאר במקומם ולהתעמת עם המתלוננים. לנאשמים עמדה האפשרות לסגת נסיגה בטוחה מהמקום... בנסיבות אלה, ומשבחרו בהפעלת כוח על פני נסיגה בטוחה והזעקת עזרה – לא עומדת להם הגנה זו", קבעו השופטים.
"הורשעו כי לא ברחו"
עו"ד יצחק בם, שמייצג את א', מוחה על קביעה זו. "לא יעלה על הדעת שבית המשפט ירשיע אדם בתקיפה רק כי הגן על עצמו ועל זולתו ולא ברח. יהודי לא אמור לברוח במדינה הריבונית שלו. השופטים שאלו למה הנאשמים לא התקשרו למשטרה, ולכן הרשיעו אותם. הם לא התקשרו למשטרה כי אין להם אמון במשטרה, ובמקום לסייע להם היא תעצור אותם", אומר עו"ד בם, ומוסיף: "ההתנהלות המחפירה של המשטרה בתיק הזה וסימון המטרה לאחר יריית החץ, מוכיחים שהחשש שלהם מהמשטרה היה מוצדק".
גם לעו"ד בן גביר יש ביקורת חריפה ביותר על המשטרה: "שוב הוכח שהמחלקה לפשיעה לאומנית היא שם קוד ליחס גזעני ומתנכל של המשטרה ליהודים. את הלקוח שלי שלחו ישר למעצר וכתב אישום, אך את התוקפים הערבים המשטרה עד היום אפילו לא חקרה באזהרה, למרות הראיות נגדם ולמרות הסתירות בגרסאות שלהם ולמרות העבר הפלילי שלהם. אבו עלי שהודה בתקיפה נחקר על פי דרישת התובעת לפני שלוש שנים, אך המשטרה לא עשתה דבר. האפליה זועקת עד לב השמיים". במענה לטענות אלה נמסר ממשטרת ישראל: "מדובר באירוע ובחקירה שהתבצע והתנהל לפני שש שנים בשנת 2012. תיק החקירה מצוי בפרקליטות ומטופל על ידה". תשובת המשטרה תמוהה מכיוון שהאירוע התרחש בשנת 2014 ולא בשנת 2012. כמו כן, הפרקליטות דרשה בפירוש לחקור את אבו עלי באזהרה, וההחלטה לחקור את יתר המעורבים באזהרה ולהמליץ על כתב אישום נתונה בידי המשטרה.
ביום שני יפסקו השופטים את גזר דינם של שלושת הצעירים. בתחילה התבקשו שנות מאסר ארוכות, אך בעקבות ההודאה של אבו עלי והתפוררות התיק מוכנה כעת הפרקליטות להסתפק במעצר הממושך שכבר ריצו השלושה בתוספת מעצר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננים. עורכי הדין של השלושה מסרבים לכל מעצר או פיצוי ודורשים כי לכל היותר יושת עליהם שירות לתועלת הציבור.
א"ב, אמו של א', מקווה שבית המשפט ישים סוף למסכת העינויים שעבר בנה. "הוא היה בדרך לישיבה ונקלע למקום ובסך הכול ניסה לסייע ליהודים שכלל לא הכיר מול ערבים עם אלות. המשטרה לא ניסתה להגיע לחקר האמת, אלא יצאה מנקודת הנחה שהבן שלי בן ה‑16 הוא פושע לאומני מסוכן, שהחליט מראש עם אנשים שכלל לא הכיר לתקוף פלשתינאים תמימים", אומרת האם.
"הוא ישב במעצר עם עבריינים כבדים, ולאחר מכן בילה תשעה חודשים במעצר בית מנותק מכל מסגרת חינוכית. הם גרמו לו טראומה קשה. במקום לבוא מתוך גישה שיקומית, הם הראו לו כמה המדינה יכולה להיות דורסנית ולא הוגנת. יחד עם השב"כ הם ממשיכים לרדוף אותו. כשהוא רצה להתקבל ללימודי מוזיקה בצפת, השב"כ הגיע להנהלת המוסד וניסה לשכנע לא לקבל אותו. כשהוא רצה לעבוד בשיפוצים, השב"כ ניסה להערים עליו קשיים. די, תעזבו את הבן שלי במנוחה, תנו לו לשקם את החיים שלו אחרי הנזק שגרמתם".