מאת עפרה לקס
קווי האוטובוסים הפכו להיות בשנים האחרונות יעד מועדף לפיגועי טרור. הנהגים, שמתמודדים כל יום עם החששות, מספרים על העבודה הקשה, ולא עוזבים את הקו
יום שני בתחנה המרכזית של פתח תקווה. אוטובוסים של 'דן' ו'אגד' ממלאים את הרציפים והנוסעים עולים, משלמים ומפליגים לדרכם. עדיין לא ערב וכבר חשוך בחוץ, בגלל שעון החורף. באחת מתחנות האוטובוס ממתינה רחל לקו מספר 823. הוא יצא מתל אביב בשעה 17:00 וכבר חלפו ארבעים וחמש דקות, אבל הוא ממאן להגיע: "בדרך כלל הוא פה בחמש וחצי", אומרת רחל ומציצה לכביש. "אני לא יודעת מה קרה לו היום". רחל מרבה לנסוע באוטובוסים ובכללם הקו הזה, שנוסע דרך ואדי ערה. היא צריכה להגיע לצומת מגידו, צפונית לוואדי ערה, שם מרבה הנהג לעצור. "יש לו שם כל כך הרבה תחנות", היא אומרת בנימה קלה של דאגה. "כל כמה מטרים הוא עוצר, לא מפספס אף כפר".
את לא מפחדת לנסוע?
אני בוטחת באלוקים, אבל בכל זאת יש קצת חשש. זה לא כל כך נעים. מסתכלים על כל אחד שעולה ויש מתח באוויר.
הדקות נוקפות ואין זכר לאוטובוס. רחל משוחחת בטלפון עם קרוב משפחה ומחליטה שתעשה את הלילה בפתח תקווה ותיסע צפונה רק מחר. אנחנו נפרדות לשלום, ורגע אחר כך מתקרב האוטובוס לתחנה. קו מספר 'שמונה שתיים שלוש' נכנס לרציף.
אני עולה על האוטובוס, מתיישבת מאחורי הנהג, דוד.
רציתי לשוחח איתך במסגרת כתבה שאני עורכת על נהגי האוטובוס הנמצאים בחזית.
אני? בחזית? והנוסעים אינם בחזית? ומי שהולך לקניון כדי לקנות פרחים לאשתו? היום כל מקום הוא מסוכן, וחוץ מזה, נהרגים יותר אנשים בתאונות דרכים.
ובכל זאת, קו האוטובוס הזה ספג כבר שני פיגועים קשים.
את טועה, היו יותר משניים. לאוטובוס הזה קוראים שמונה שתיים בום.
אז איך מתמודדים עם העובדה שנוהגים בקו 'מועד'?
את רואה, בהומור. זו הדרך היחידה, אין מה לעשות. חוץ מזה, נוקטים גם אמצעי זהירות: אני כל הזמן חשדן, מסתכל על האנשים שעולים לאוטובוס ועל איך הם מתנהגים, גם לפני הוואדי וגם אחריו. אבל זה נכון שכשמגיעים לאזור הוואדי החושים מתחדדים, זה משהו בתת מודע.
יש לך תרחישים בראש, מה תעשה אם בכל זאת ינסה לעלות לכאן מחבל?
בודאי, אבל כל קשר בין מה שאני מדמיין לבין מה שיהיה בפועל הוא מקרי בהחלט, ולכן חבל אפילו לדבר על זה.
בשלב זה מתערבת אהובה בשיחתנו: "אם יבוא מחבל הוא לא ייתן לו לעלות, זה בטוח". היא קובעת. אהובה היא נוסעת קבועה, ויושבת בספסל הראשון. היא עולה על האוטובוס הזה בתום יום עבודה במגדלי עזריאלי בתל אביב.
אהובה מפחדת לנסוע באוטובוס, אבל עושה זאת מדי יום. עד לפני מספר חודשים היא היתה אדישה למתרחש באוטובוס אבל לאחרונה היא מסתכלת לצדדים ובודקת מי עולה על האוטובוס, למרות שאינה בטוחה שהדבר יועיל: "האמת היא שאי אפשר לברוח מזה. הנה, אני עובדת במגדלי עזריאלי, שגם הם מהווים מטרה למחבלים. יום אחד שאל אותי דוד איך אני לא מפחדת לעבוד שם, אז אני שאלתי אותו איך הוא לא מפחד לעבוד כנהג אוטובוס".
דוד אינו מכיר חברים שפרשו מהעבודה מסיבות ביטחוניות וגם הוא לא חושב בכלל בכיוון: "אני לא עוזב את אהובה ואת הנוסעים", הוא פוסק.
אוטובוסים כמטרה נעה
מאז ומעולם היוו האוטובוסים מטרה נוחה למחבלים, שהניחו כי ריכוז של אזרחים בתוך מקום קטן וסגור יגרום למספר רב של נפגעים ולפגיעה במוסד עממי ויומיומי, מה שיפגע קשה במוראל הציבורי, שהוא יעדם העיקרי של המחבלים.
בחמישים וארבע שנות קיומה ידעה המדינה שלושים ותשעה פיגועים נגד אוטובוסים, בהם נרצחו 270 אנשים. הפיגוע הראשון אירע בשנת 54', אז תקפו המחבלים אוטובוס אגד שנסע בכביש מעלה עקרבים הסמוך לחצבה. באוטובוס היו באותה עת 15 נוסעים שחזרו מחגיגות כיבוש אילת. המחבלים רצחו אחד עשר נוסעים, בהם נהג האוטובוס ורעייתו.
מתחילת השנה האזרחית הותקפו שמונה אוטובוסים. במהלך תקיפות אלו נרצחו 86 בני אדם ונפצעו מאות. נהגי האוטובוסים, שלא נוטשים את משמרתם, קמים מדי בוקר לעבודתם כשבמוחם מנקרת הידיעה שהיום זה יכול לקרות להם.
"המחבל יכול לבוא לכל אחד מכיוון אחר", אומר ברוך נוימן, נהג אוטובוס מספר 87 שעצר בשבוע שעבר מחבל מתאבד, כשניסה לעלות לאוטובוס בו נהג בסמוך לאוניברסיטת 'בר אילן'. נוימן מתכוון להמשיך בעבודתו, אחרי כמה ימי חופשה. "זה לא בגלל הפחד. המראות עולים שוב ושוב לנגד עיני, וכשאני עובד אני צריך להיות מרוכז בהסעת נוסעים ולא בדברים אחרים". כשיחזור לעבודה יהיה נוימן יותר ערני: "גם קודם הייתי שם לב מי עולה לרכב ונהגתי לפתוח בשיחה עם אנשים שבהם חשדתי. אבל עכשיו אשים לב עוד יותר".
המחבל שניסה לפוצץ את האוטובוס של נוימן מעד ולא הצליח לעלות לרכב. נוימן ונוסע נוסף חשבו שמדובר באזרח רגיל וחשו לעזרתו, אולם אז הם גילו כי מדובר במחבל. נוימן לא הופתע כשגילה שהוא ונוסעיו מהווים מטרה למחבלים: "אני כל הזמן חשבתי מה אעשה כשזה יקרה לי. דמיינתי שאני מזהה את המחבל עוד לפני שהוא עולה לרכב, סוגר עליו את הדלתות ונוסע. בסופו של דבר הדברים קרו אחרת, אבל בכל מקרה אני שמח שהצלחתי להציל את נוסעי האוטובוס. אם הוא היה עולה ומפוצץ חלק מן הנוסעים ואני הייתי נשאר בחיים, הייתי מרגיש איום ונורא".
לדבר נוימן הנהגים אינם משוחחים בינם לבין עצמם על הפיגועים ועל דרכים לזיהוי מחבלים. הוא משער שכולם מפחדים, אבל מעדיפים שלא להעלות את הנושא.
השבוע קיבל נוימן אות הוקרה ממפקד מחוז המרכז של המשטרה, ניצב יעקב סדבון. הוא לא חלם שיצליח להשתלט על מחבל ולהיחשב לגיבור: "כשחברים שלי שומעים מה עשיתי הם צוחקים, ובצדק. אני? אני הרי פחדן".
"אני מנסה לעכל את מה שעשיתי. כשאני נוהג אני עושה הכל: אני מוכר מפות ועיתונים, ומסביר לאנשים היכן לרדת, וגם נותן עודף ממאה שקלים. בנוסף עליי לשמור על ביטחונם של הנוסעים. אני לא הוכשרתי להיות איש ביטחון, מישהו אחר צריך לעסוק בזה. הלוואי ואפשר היה להצמיד לכל אוטובוס איש ביטחון מהיחידה לאבטחת אוטובוסים. זה היה עוזר מאוד, אבל לא נראה לי שזה מציאותי".
אלמנת הנהג
מירי צדקיהו, אלמנתו של רמי צדקיהו, נהג קו האוטובוס מספר 32א' בירושלים, מרגישה שמדינת ישראל אינה עושה די בהגנה על נוסעי האוטובוסים: "בעלי הלך לכמה שיעורים באגד, שם לימדו אותו איך להתגונן מפני מחבלים. אבל זה לא תפקידו של הנהג. הוא מעלה נוסעים ומחזיר עודף. המדינה צריכה להציב קצין ביטחון בתחילת כל אוטובוס. המדינה לא דואגת לנו מספיק, החיים שלנו נהיו הפקר".
לפני כארבעה חודשים עלה מחבל מתאבד על האוטובוס בו נהג רמי צדקיהו, בקו מגילה לכיוון מרכז ירושלים, ופוצץ עצמו סמוך לצומת פת. בפיגוע נרצחו 19 בני אדם, רמי בתוכם, ונפצעו 57.
מירי מנסה לתאר במספר מילים את בעלה ולא מצליחה להפסיק את שטף הדיבור: "הוא היה אדם חביב ופתוח, עזר לכל בני האדם והיה מנהל שיחה עם כל אחד. הוא כיבד אותי והעריך אותי ותמיד זכר להחמיא. הוא כל כך אהב אותנו ואת החיים, ואנחנו משתדלים להמשיך את הדרך שלו".
מירי מספרת שבעלה חשש כל הזמן מהמצב. "אני לא פחדתי, אבל הוא חשש שמשהו יקרה לו. הרגשתי שהוא רצה לעזוב את 'אגד', לא פעם אחרי שהיה פיגוע באוטובוס הוא היה אומר לי 'הייתי מת לעזוב, איזה מין מצב זה'? ביום שאחרי פיגוע תמיד הנהגים אומרים אחד לשני: 'מחר זה יגיע לכל אחד מאיתנו'".
רמי לא ישב באפס מעשה, הוא חשב כל הזמן על דרכים למנוע ממחבל לפגוע באוטובוס שלו, ובחן כל אדם שהיה עולה עליו. "אם היה עולה מישהו חשוד, הוא היה מבקש ממנו להזיז עבורו את המראה, ואז נוגע בו כדי לבדוק אם יש עליו מטען", מתארת מירי, ומתפלאת איך בכל זאת לא הצליח בעלה למנוע את הפיצוץ.
"בעלי ממש ידע שזה עומד לקרות לו. ערב לפני הוא התנהג קצת מוזר, ביקש להיפרד מכל מיני אנשים, וממני ביקש לגהץ לו חולצה אחת. רק אחת. כשאמרתי לו 'חבל, אני כבר אגהץ כמה', הוא לא התווכח, רק חזר ואמר: אני צריך רק חולצה אחת".
מירי עצמה איננה מפחדת. היא תמשיך לנסוע באוטובוסים אם יהיה בכך צורך, ולמרות שלמחבל שפגע בבעלה היתה 'תספורת קצוצה וג'ל על השיער' היא משוכנעת שאם תראה מחבל היא תזהה אותו מייד.
מירי כואבת. היא לא תיארה לעצמה כמה קשים השכול והאובדן. "זה כל כך קשה שאי אפשר לתאר, החיים שלנו פשוט נהרסו", היא אומרת, ומתכוונת גם לשלושת ילדיה, שהצעיר בינהם חגג בר מצווה חודש לאחר הפיגוע.
חברת 'אגד' לא נטשה את מירי, והיא משתדלת לסייע למשפחה. מירי: "הם יותר ממשפחה. עד היום הם מתעניינים בשלומנו ודואגים לנו. כשהבן הקטן נהיה בר מצווה, הם התעקשו להגשים את החלום של רמי ולשלוח אותי ואת הילד לחוץ לארץ לטיול בר מצווה. אני לא רציתי, אבל הם שכנעו אותי שזה יעשה טוב לילד, וכך היה".
הנהגים לא עוזבים
הדוברים של 'דן' ו'אגד' לא ששים לדבר על הנושא. איציק כגן, דובר דן, חושש כי העיסוק בנושא יזרע פחד: "המחבלים מנסים לשבש את אורחות חיינו, ואם הם מצליחים לעשות זאת מבלי לירות אף כדור – הם הצליחו עוד יותר". ובכל זאת, כגן נאות להסביר את עמדת 'דן': "אנחנו כחברת דן צריכים לספק לאזרחי ישראל שירותי תחבורה ציבורית. מי שאמור לקחת על עצמו את האחריות הביטחונית הוא הריבון. צריך לעשות יותר, ויש כרגע מהלך שבעקבותיו מדובר על עשייה יותר אינטנסיבית".
ובכל זאת, נהגי 'דן' מקבלים גם הכשרה ביטחונית. אחת לשנה הם משתלמים בנושא, ומפעם לפעם מקבלים רענון.
'דן' עורכה לטפל בעובדיה גם במקרה שחוו מקרה של עליית מחבל מתאבד לרכבם: "אנחנו מחזיקים פסיכולוגית ועובדת סוציאלית, שרשאים על פי הצורך להיעזר גם באנשי מקצוע נוספים, כדי לתת סעד נפשי למי שזקוק לכך. לעתים אנשי המקצוע שלנו מטפלים גם בנוסעים שהיו באוטובוס בו התרחש אירוע חבלני".
כגן משבח את נהגיו ואומר שאיש לא ביקש לעזוב בעקבות המצב הביטחוני. "ואם היו כאלו", הוא מתקן, "מדובר בתופעה שולית".
* * *
לילה בתחנה מרכזית בפתח תקווה. חזרתי מהמסע בקו 823 ועתה אני מבקשת לשוב לביתי. התחנה מלאה באנשים שממתינים חסרי סבלנות לאוטובוס. הפנים זועמות, תנועות הידיים חדות: "הם תמיד עושים מה שהם רוצים, הנהגים האלו". אני מנסה לברר את פשר הכעס. "אנחנו מחכים כבר ארבעים דקות לאוטובוס שאמור להגיע בתדירות של עשר דקות", מסבירה לי אחת הנשים. אחרי כמה רגעים מגיע האוטובוס המיוחל.
הנוסעים עולים בזה אחר זה, וכל אחד מרצה את טענותיו כלפי הנהג: הם זכאים לשירות טוב ואמין. מעניין מה היה קורה אם כל אחד מנוסעי האוטובוס היה מנסה להבין עם מה הנהג מתמודד בכל נסיעה, אולי אז היו כמה מהטיעונים נבלעים בחשכת הלילה.
נהגי יש"ע ממשיכים לנסוע
עשרים שנה נוהג איציק חבס ברחבי יהודה ושומרון "פלוס שירות צבאי", הוא מדייק. הוא עובד בחברה לפיתוח השומרון, המבצעת נסיעות של תחבורה ציבורית עבור חברת 'דן'.
חבס מבצע נסיעות בקו עמנואל-בני ברק ואריאל-אלון מורה, ואינו חושב לעבור לעבוד באזור מגוריו, כפר סבא, למרות שניתנה לו ההזדמנות: " רציתי להמשיך ולנסוע דווקא בקווים האלו. אין לי פחד ואני לא מתרגש מפיגועים. יוצא לי לנהוג לפעמים במקומות שאם אשתי הייתה יודעת, הייתי מקבל ממנה בעיטה".
לפני שנה ושלושה חודשים, ביציאה מהיישוב שבי שומרון, ארב מחבל לאוטובוס שלו, שהסיע 2חמישים תלמידים. חבס הבחין במחבל מבעוד מועד והציל את נוסעי האוטובוס: "שברתי ימינה והצלחתי לחמוק ממנו", הוא משחזר, "אבל בכל זאת המטען התפוצץ והאוטובוס ניזוק, החלונות בערו והטמבון עף. ביקשתי לחזור יום אחרי הפיגוע לעבודה, אבל האוטובוס שלי היה זקוק לשיפוצים. אז יום אחד לא עבדתי אבל למחרת כבר הייתי על הכביש".
אשתו של חבס אולי לא מכירה את כל המקומות אליהם מגיע בעלה, אבל היא יודעת שהוא נוסע גם במקומות "לא נעימים", כהגדרתו. בכל זאת היא לא מבקשת ממנו לעזוב את העבודה. "אפילו אחרי הפיגוע שעברתי לא לחצו עליי", הוא משבח.
האם ניתן להשוות בין הדאגות של נהג אוטובוס ברחבי יש"ע ונהג אוטובוס בתוך הקו הירוק?
אני אוסף נוסעים מתוך יישובים, וזה יותר בטוח מאשר לעצור באקראי בתחנות. אני עובד בקו הזה כבר תשעה חודשים ורוב הנוסעים הם קבועים. אם עולה נוסע שאני לא מכיר, אני ישר פותח אתו בשיחה ובודק אותו. כבר יצא לי גם לקחת תעודת זהות מנוסעים, ובכל מקרה יש עליי נשק. באזור המרכז הנהגים מפחדים ממחבלים מתאבדים, ואני חושש יותר ממטענים.
מהתיאור שלך נראה שיותר מסוכן לנסוע באזור המרכז.
לא, אין ספק שהנסיעה ביש"ע היא יותר מסוכנת. יורים על האוטובוסים, ויש מטענים ומחבלים מתאבדים. ביש"ע אין כמעט אף אחד שלא עבר אירוע. אירועים רבים מסתיימים בלי נפגעים בגלל שהאוטובוסים ממוגנים. זה מקנה ביטחון גם לנוסעים וגם לי.
אז אין לך מחשבות על פרישה?
אני? אני ממשיך עד הפנסיה.
תגובת משרד התחבורה
בישראל פועלים כיום למעלה מ-5,500 קווי תחבורה ציבורית, בהם נוסעים מדי יום כשני מליון אנשים. לפני מספר חודשים התקבלה ההחלטה לחדש את פעילותה של היחידה לאבטחת אוטובוסים, ולצורך מימונה הועלו תערפי הנסיעה בתחבורה הציבורית. ההחלטה העקרונית שקיבלה הממשלה לפני חצי שנה דיברה על 445 מאבטחים, אך היום, מספר חודשים לאחר מכן, פועלים בשטח 350 מאבטחים בלבד. "השבוע", אומר אבנר עובדיה, דובר משרד התחבורה, "ייכנסו לפעולה עוד עשרים איש, וכרגע מתקיימים מגעים בין המשטרה ומשרדי האוצר והתחבורה לגבי מימון שבעים וחמישה המאבטחים הנותרים".
עובדיה מבשר גם על שיטת ה'אבטחה הממונעת' שתיכנס לפעולה השבוע: "בשלב ראשון ייכנסו 15 כלי רכב שישאו סימני היכר של רכבי ביטחון ויספקו אבטחה לנוסעים. הם יסיירו בתחנות ובצירי התנועה ויעלו על אוטובוסים. בהתחלה תופעל השיטה בקו התפר ובירושלים, ואם נראה שהשיטה פועלת כל האבטחה תהפוך להיות ממונעת".
יצוין כי חברות 'דן' ו'אגד' תובעות להגדיל את מספר המאבטחים ל-1000, אך נראה כי הן צריכות להתאזר בסבלנות לפחות עד שיממשו הרשויות את הבטחתן הקודמת. מקבלי ההחלטות אינם ממהרים. הם, כידוע, אינם נזקקים לשירותי התחבורה הציבורית.
סייע בהכנת הכתבה: אבי פלד
קווי האוטובוסים הפכו להיות בשנים האחרונות יעד מועדף לפיגועי טרור. הנהגים, שמתמודדים כל יום עם החששות, מספרים על העבודה הקשה, ולא עוזבים את הקו
יום שני בתחנה המרכזית של פתח תקווה. אוטובוסים של 'דן' ו'אגד' ממלאים את הרציפים והנוסעים עולים, משלמים ומפליגים לדרכם. עדיין לא ערב וכבר חשוך בחוץ, בגלל שעון החורף. באחת מתחנות האוטובוס ממתינה רחל לקו מספר 823. הוא יצא מתל אביב בשעה 17:00 וכבר חלפו ארבעים וחמש דקות, אבל הוא ממאן להגיע: "בדרך כלל הוא פה בחמש וחצי", אומרת רחל ומציצה לכביש. "אני לא יודעת מה קרה לו היום". רחל מרבה לנסוע באוטובוסים ובכללם הקו הזה, שנוסע דרך ואדי ערה. היא צריכה להגיע לצומת מגידו, צפונית לוואדי ערה, שם מרבה הנהג לעצור. "יש לו שם כל כך הרבה תחנות", היא אומרת בנימה קלה של דאגה. "כל כמה מטרים הוא עוצר, לא מפספס אף כפר".
את לא מפחדת לנסוע?
אני בוטחת באלוקים, אבל בכל זאת יש קצת חשש. זה לא כל כך נעים. מסתכלים על כל אחד שעולה ויש מתח באוויר.
הדקות נוקפות ואין זכר לאוטובוס. רחל משוחחת בטלפון עם קרוב משפחה ומחליטה שתעשה את הלילה בפתח תקווה ותיסע צפונה רק מחר. אנחנו נפרדות לשלום, ורגע אחר כך מתקרב האוטובוס לתחנה. קו מספר 'שמונה שתיים שלוש' נכנס לרציף.
אני עולה על האוטובוס, מתיישבת מאחורי הנהג, דוד.
רציתי לשוחח איתך במסגרת כתבה שאני עורכת על נהגי האוטובוס הנמצאים בחזית.
אני? בחזית? והנוסעים אינם בחזית? ומי שהולך לקניון כדי לקנות פרחים לאשתו? היום כל מקום הוא מסוכן, וחוץ מזה, נהרגים יותר אנשים בתאונות דרכים.
ובכל זאת, קו האוטובוס הזה ספג כבר שני פיגועים קשים.
את טועה, היו יותר משניים. לאוטובוס הזה קוראים שמונה שתיים בום.
אז איך מתמודדים עם העובדה שנוהגים בקו 'מועד'?
את רואה, בהומור. זו הדרך היחידה, אין מה לעשות. חוץ מזה, נוקטים גם אמצעי זהירות: אני כל הזמן חשדן, מסתכל על האנשים שעולים לאוטובוס ועל איך הם מתנהגים, גם לפני הוואדי וגם אחריו. אבל זה נכון שכשמגיעים לאזור הוואדי החושים מתחדדים, זה משהו בתת מודע.
יש לך תרחישים בראש, מה תעשה אם בכל זאת ינסה לעלות לכאן מחבל?
בודאי, אבל כל קשר בין מה שאני מדמיין לבין מה שיהיה בפועל הוא מקרי בהחלט, ולכן חבל אפילו לדבר על זה.
בשלב זה מתערבת אהובה בשיחתנו: "אם יבוא מחבל הוא לא ייתן לו לעלות, זה בטוח". היא קובעת. אהובה היא נוסעת קבועה, ויושבת בספסל הראשון. היא עולה על האוטובוס הזה בתום יום עבודה במגדלי עזריאלי בתל אביב.
אהובה מפחדת לנסוע באוטובוס, אבל עושה זאת מדי יום. עד לפני מספר חודשים היא היתה אדישה למתרחש באוטובוס אבל לאחרונה היא מסתכלת לצדדים ובודקת מי עולה על האוטובוס, למרות שאינה בטוחה שהדבר יועיל: "האמת היא שאי אפשר לברוח מזה. הנה, אני עובדת במגדלי עזריאלי, שגם הם מהווים מטרה למחבלים. יום אחד שאל אותי דוד איך אני לא מפחדת לעבוד שם, אז אני שאלתי אותו איך הוא לא מפחד לעבוד כנהג אוטובוס".
דוד אינו מכיר חברים שפרשו מהעבודה מסיבות ביטחוניות וגם הוא לא חושב בכלל בכיוון: "אני לא עוזב את אהובה ואת הנוסעים", הוא פוסק.
אוטובוסים כמטרה נעה
מאז ומעולם היוו האוטובוסים מטרה נוחה למחבלים, שהניחו כי ריכוז של אזרחים בתוך מקום קטן וסגור יגרום למספר רב של נפגעים ולפגיעה במוסד עממי ויומיומי, מה שיפגע קשה במוראל הציבורי, שהוא יעדם העיקרי של המחבלים.
בחמישים וארבע שנות קיומה ידעה המדינה שלושים ותשעה פיגועים נגד אוטובוסים, בהם נרצחו 270 אנשים. הפיגוע הראשון אירע בשנת 54', אז תקפו המחבלים אוטובוס אגד שנסע בכביש מעלה עקרבים הסמוך לחצבה. באוטובוס היו באותה עת 15 נוסעים שחזרו מחגיגות כיבוש אילת. המחבלים רצחו אחד עשר נוסעים, בהם נהג האוטובוס ורעייתו.
מתחילת השנה האזרחית הותקפו שמונה אוטובוסים. במהלך תקיפות אלו נרצחו 86 בני אדם ונפצעו מאות. נהגי האוטובוסים, שלא נוטשים את משמרתם, קמים מדי בוקר לעבודתם כשבמוחם מנקרת הידיעה שהיום זה יכול לקרות להם.
"המחבל יכול לבוא לכל אחד מכיוון אחר", אומר ברוך נוימן, נהג אוטובוס מספר 87 שעצר בשבוע שעבר מחבל מתאבד, כשניסה לעלות לאוטובוס בו נהג בסמוך לאוניברסיטת 'בר אילן'. נוימן מתכוון להמשיך בעבודתו, אחרי כמה ימי חופשה. "זה לא בגלל הפחד. המראות עולים שוב ושוב לנגד עיני, וכשאני עובד אני צריך להיות מרוכז בהסעת נוסעים ולא בדברים אחרים". כשיחזור לעבודה יהיה נוימן יותר ערני: "גם קודם הייתי שם לב מי עולה לרכב ונהגתי לפתוח בשיחה עם אנשים שבהם חשדתי. אבל עכשיו אשים לב עוד יותר".
המחבל שניסה לפוצץ את האוטובוס של נוימן מעד ולא הצליח לעלות לרכב. נוימן ונוסע נוסף חשבו שמדובר באזרח רגיל וחשו לעזרתו, אולם אז הם גילו כי מדובר במחבל. נוימן לא הופתע כשגילה שהוא ונוסעיו מהווים מטרה למחבלים: "אני כל הזמן חשבתי מה אעשה כשזה יקרה לי. דמיינתי שאני מזהה את המחבל עוד לפני שהוא עולה לרכב, סוגר עליו את הדלתות ונוסע. בסופו של דבר הדברים קרו אחרת, אבל בכל מקרה אני שמח שהצלחתי להציל את נוסעי האוטובוס. אם הוא היה עולה ומפוצץ חלק מן הנוסעים ואני הייתי נשאר בחיים, הייתי מרגיש איום ונורא".
לדבר נוימן הנהגים אינם משוחחים בינם לבין עצמם על הפיגועים ועל דרכים לזיהוי מחבלים. הוא משער שכולם מפחדים, אבל מעדיפים שלא להעלות את הנושא.
השבוע קיבל נוימן אות הוקרה ממפקד מחוז המרכז של המשטרה, ניצב יעקב סדבון. הוא לא חלם שיצליח להשתלט על מחבל ולהיחשב לגיבור: "כשחברים שלי שומעים מה עשיתי הם צוחקים, ובצדק. אני? אני הרי פחדן".
"אני מנסה לעכל את מה שעשיתי. כשאני נוהג אני עושה הכל: אני מוכר מפות ועיתונים, ומסביר לאנשים היכן לרדת, וגם נותן עודף ממאה שקלים. בנוסף עליי לשמור על ביטחונם של הנוסעים. אני לא הוכשרתי להיות איש ביטחון, מישהו אחר צריך לעסוק בזה. הלוואי ואפשר היה להצמיד לכל אוטובוס איש ביטחון מהיחידה לאבטחת אוטובוסים. זה היה עוזר מאוד, אבל לא נראה לי שזה מציאותי".
אלמנת הנהג
מירי צדקיהו, אלמנתו של רמי צדקיהו, נהג קו האוטובוס מספר 32א' בירושלים, מרגישה שמדינת ישראל אינה עושה די בהגנה על נוסעי האוטובוסים: "בעלי הלך לכמה שיעורים באגד, שם לימדו אותו איך להתגונן מפני מחבלים. אבל זה לא תפקידו של הנהג. הוא מעלה נוסעים ומחזיר עודף. המדינה צריכה להציב קצין ביטחון בתחילת כל אוטובוס. המדינה לא דואגת לנו מספיק, החיים שלנו נהיו הפקר".
לפני כארבעה חודשים עלה מחבל מתאבד על האוטובוס בו נהג רמי צדקיהו, בקו מגילה לכיוון מרכז ירושלים, ופוצץ עצמו סמוך לצומת פת. בפיגוע נרצחו 19 בני אדם, רמי בתוכם, ונפצעו 57.
מירי מנסה לתאר במספר מילים את בעלה ולא מצליחה להפסיק את שטף הדיבור: "הוא היה אדם חביב ופתוח, עזר לכל בני האדם והיה מנהל שיחה עם כל אחד. הוא כיבד אותי והעריך אותי ותמיד זכר להחמיא. הוא כל כך אהב אותנו ואת החיים, ואנחנו משתדלים להמשיך את הדרך שלו".
מירי מספרת שבעלה חשש כל הזמן מהמצב. "אני לא פחדתי, אבל הוא חשש שמשהו יקרה לו. הרגשתי שהוא רצה לעזוב את 'אגד', לא פעם אחרי שהיה פיגוע באוטובוס הוא היה אומר לי 'הייתי מת לעזוב, איזה מין מצב זה'? ביום שאחרי פיגוע תמיד הנהגים אומרים אחד לשני: 'מחר זה יגיע לכל אחד מאיתנו'".
רמי לא ישב באפס מעשה, הוא חשב כל הזמן על דרכים למנוע ממחבל לפגוע באוטובוס שלו, ובחן כל אדם שהיה עולה עליו. "אם היה עולה מישהו חשוד, הוא היה מבקש ממנו להזיז עבורו את המראה, ואז נוגע בו כדי לבדוק אם יש עליו מטען", מתארת מירי, ומתפלאת איך בכל זאת לא הצליח בעלה למנוע את הפיצוץ.
"בעלי ממש ידע שזה עומד לקרות לו. ערב לפני הוא התנהג קצת מוזר, ביקש להיפרד מכל מיני אנשים, וממני ביקש לגהץ לו חולצה אחת. רק אחת. כשאמרתי לו 'חבל, אני כבר אגהץ כמה', הוא לא התווכח, רק חזר ואמר: אני צריך רק חולצה אחת".
מירי עצמה איננה מפחדת. היא תמשיך לנסוע באוטובוסים אם יהיה בכך צורך, ולמרות שלמחבל שפגע בבעלה היתה 'תספורת קצוצה וג'ל על השיער' היא משוכנעת שאם תראה מחבל היא תזהה אותו מייד.
מירי כואבת. היא לא תיארה לעצמה כמה קשים השכול והאובדן. "זה כל כך קשה שאי אפשר לתאר, החיים שלנו פשוט נהרסו", היא אומרת, ומתכוונת גם לשלושת ילדיה, שהצעיר בינהם חגג בר מצווה חודש לאחר הפיגוע.
חברת 'אגד' לא נטשה את מירי, והיא משתדלת לסייע למשפחה. מירי: "הם יותר ממשפחה. עד היום הם מתעניינים בשלומנו ודואגים לנו. כשהבן הקטן נהיה בר מצווה, הם התעקשו להגשים את החלום של רמי ולשלוח אותי ואת הילד לחוץ לארץ לטיול בר מצווה. אני לא רציתי, אבל הם שכנעו אותי שזה יעשה טוב לילד, וכך היה".
הנהגים לא עוזבים
הדוברים של 'דן' ו'אגד' לא ששים לדבר על הנושא. איציק כגן, דובר דן, חושש כי העיסוק בנושא יזרע פחד: "המחבלים מנסים לשבש את אורחות חיינו, ואם הם מצליחים לעשות זאת מבלי לירות אף כדור – הם הצליחו עוד יותר". ובכל זאת, כגן נאות להסביר את עמדת 'דן': "אנחנו כחברת דן צריכים לספק לאזרחי ישראל שירותי תחבורה ציבורית. מי שאמור לקחת על עצמו את האחריות הביטחונית הוא הריבון. צריך לעשות יותר, ויש כרגע מהלך שבעקבותיו מדובר על עשייה יותר אינטנסיבית".
ובכל זאת, נהגי 'דן' מקבלים גם הכשרה ביטחונית. אחת לשנה הם משתלמים בנושא, ומפעם לפעם מקבלים רענון.
'דן' עורכה לטפל בעובדיה גם במקרה שחוו מקרה של עליית מחבל מתאבד לרכבם: "אנחנו מחזיקים פסיכולוגית ועובדת סוציאלית, שרשאים על פי הצורך להיעזר גם באנשי מקצוע נוספים, כדי לתת סעד נפשי למי שזקוק לכך. לעתים אנשי המקצוע שלנו מטפלים גם בנוסעים שהיו באוטובוס בו התרחש אירוע חבלני".
כגן משבח את נהגיו ואומר שאיש לא ביקש לעזוב בעקבות המצב הביטחוני. "ואם היו כאלו", הוא מתקן, "מדובר בתופעה שולית".
* * *
לילה בתחנה מרכזית בפתח תקווה. חזרתי מהמסע בקו 823 ועתה אני מבקשת לשוב לביתי. התחנה מלאה באנשים שממתינים חסרי סבלנות לאוטובוס. הפנים זועמות, תנועות הידיים חדות: "הם תמיד עושים מה שהם רוצים, הנהגים האלו". אני מנסה לברר את פשר הכעס. "אנחנו מחכים כבר ארבעים דקות לאוטובוס שאמור להגיע בתדירות של עשר דקות", מסבירה לי אחת הנשים. אחרי כמה רגעים מגיע האוטובוס המיוחל.
הנוסעים עולים בזה אחר זה, וכל אחד מרצה את טענותיו כלפי הנהג: הם זכאים לשירות טוב ואמין. מעניין מה היה קורה אם כל אחד מנוסעי האוטובוס היה מנסה להבין עם מה הנהג מתמודד בכל נסיעה, אולי אז היו כמה מהטיעונים נבלעים בחשכת הלילה.
נהגי יש"ע ממשיכים לנסוע
עשרים שנה נוהג איציק חבס ברחבי יהודה ושומרון "פלוס שירות צבאי", הוא מדייק. הוא עובד בחברה לפיתוח השומרון, המבצעת נסיעות של תחבורה ציבורית עבור חברת 'דן'.
חבס מבצע נסיעות בקו עמנואל-בני ברק ואריאל-אלון מורה, ואינו חושב לעבור לעבוד באזור מגוריו, כפר סבא, למרות שניתנה לו ההזדמנות: " רציתי להמשיך ולנסוע דווקא בקווים האלו. אין לי פחד ואני לא מתרגש מפיגועים. יוצא לי לנהוג לפעמים במקומות שאם אשתי הייתה יודעת, הייתי מקבל ממנה בעיטה".
לפני שנה ושלושה חודשים, ביציאה מהיישוב שבי שומרון, ארב מחבל לאוטובוס שלו, שהסיע 2חמישים תלמידים. חבס הבחין במחבל מבעוד מועד והציל את נוסעי האוטובוס: "שברתי ימינה והצלחתי לחמוק ממנו", הוא משחזר, "אבל בכל זאת המטען התפוצץ והאוטובוס ניזוק, החלונות בערו והטמבון עף. ביקשתי לחזור יום אחרי הפיגוע לעבודה, אבל האוטובוס שלי היה זקוק לשיפוצים. אז יום אחד לא עבדתי אבל למחרת כבר הייתי על הכביש".
אשתו של חבס אולי לא מכירה את כל המקומות אליהם מגיע בעלה, אבל היא יודעת שהוא נוסע גם במקומות "לא נעימים", כהגדרתו. בכל זאת היא לא מבקשת ממנו לעזוב את העבודה. "אפילו אחרי הפיגוע שעברתי לא לחצו עליי", הוא משבח.
האם ניתן להשוות בין הדאגות של נהג אוטובוס ברחבי יש"ע ונהג אוטובוס בתוך הקו הירוק?
אני אוסף נוסעים מתוך יישובים, וזה יותר בטוח מאשר לעצור באקראי בתחנות. אני עובד בקו הזה כבר תשעה חודשים ורוב הנוסעים הם קבועים. אם עולה נוסע שאני לא מכיר, אני ישר פותח אתו בשיחה ובודק אותו. כבר יצא לי גם לקחת תעודת זהות מנוסעים, ובכל מקרה יש עליי נשק. באזור המרכז הנהגים מפחדים ממחבלים מתאבדים, ואני חושש יותר ממטענים.
מהתיאור שלך נראה שיותר מסוכן לנסוע באזור המרכז.
לא, אין ספק שהנסיעה ביש"ע היא יותר מסוכנת. יורים על האוטובוסים, ויש מטענים ומחבלים מתאבדים. ביש"ע אין כמעט אף אחד שלא עבר אירוע. אירועים רבים מסתיימים בלי נפגעים בגלל שהאוטובוסים ממוגנים. זה מקנה ביטחון גם לנוסעים וגם לי.
אז אין לך מחשבות על פרישה?
אני? אני ממשיך עד הפנסיה.
תגובת משרד התחבורה
בישראל פועלים כיום למעלה מ-5,500 קווי תחבורה ציבורית, בהם נוסעים מדי יום כשני מליון אנשים. לפני מספר חודשים התקבלה ההחלטה לחדש את פעילותה של היחידה לאבטחת אוטובוסים, ולצורך מימונה הועלו תערפי הנסיעה בתחבורה הציבורית. ההחלטה העקרונית שקיבלה הממשלה לפני חצי שנה דיברה על 445 מאבטחים, אך היום, מספר חודשים לאחר מכן, פועלים בשטח 350 מאבטחים בלבד. "השבוע", אומר אבנר עובדיה, דובר משרד התחבורה, "ייכנסו לפעולה עוד עשרים איש, וכרגע מתקיימים מגעים בין המשטרה ומשרדי האוצר והתחבורה לגבי מימון שבעים וחמישה המאבטחים הנותרים".
עובדיה מבשר גם על שיטת ה'אבטחה הממונעת' שתיכנס לפעולה השבוע: "בשלב ראשון ייכנסו 15 כלי רכב שישאו סימני היכר של רכבי ביטחון ויספקו אבטחה לנוסעים. הם יסיירו בתחנות ובצירי התנועה ויעלו על אוטובוסים. בהתחלה תופעל השיטה בקו התפר ובירושלים, ואם נראה שהשיטה פועלת כל האבטחה תהפוך להיות ממונעת".
יצוין כי חברות 'דן' ו'אגד' תובעות להגדיל את מספר המאבטחים ל-1000, אך נראה כי הן צריכות להתאזר בסבלנות לפחות עד שיממשו הרשויות את הבטחתן הקודמת. מקבלי ההחלטות אינם ממהרים. הם, כידוע, אינם נזקקים לשירותי התחבורה הציבורית.
סייע בהכנת הכתבה: אבי פלד