מצרים. ארכיון
מצרים. ארכיוןצילום: istock

ההתמודדות עם הפרות בסטטוס קוו בענייני הדת היתה גם נחלת יהודי קהיר לפני כאלף שנה - כך מתברר מאיגרת ששוגרה במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה מקהיר לירושלים ואשר פורסמה בשבוע האחרון בספריה הלאומית.

השאלה שוגרה מפוסטאט (קהיר העתיקה), בירת מצרים, אל ראש הישיבה בירושלים ולהלן נצטט מתוכה כפי שהובאה בבלוג הספריה הלאומית כשחלקים מתוכה תורגמו מהשפה המקומית העתיקה לעברית.

"השאלה עוסקת באדם אשר יש לו חנות בשוק, הפונה לרחוב, "וכאשר היה יום השבת, באמצע המועד, ראו קבוצת אנשים יהודים (גמאעה מן ישראל) את החנות פתוחה (אלדכאן מפתוחה) ובה נגרים עושים מדפים". מסתבר שנערכו בחנות שיפוצים, כפי שעולה גם מן ההמשך המתאר עשיית מדפים ו"שינויים (תגיר)".

מראה החנות הפתוחה בשבת והאנשים העובדים עורר כעס, והאנשים פנו לבית הדין, אשר שלח עוד באותו היום (כלומר בשבת) אנשים למקום, והם בדקו את המצב, ואכן נוכחו לדעת שהחנות פתוחה, אולם לא ברור אם נמכרה שם סחורה: מצד אחד הסחורה היתה מכוסה, מצד שני דלפקו של המוכר היה בנוי במקומו, כלומר מוכן לביצוע עסקאות. בית הדין מדווח כי לשאלותיהם הגיב המוכר כי הוא "איננו מודע לעבירה כלשהי שהוא עושה (לם יעלם אן עליה פי דלך שי)".

למחרת זימן בית הדין את אותו אדם לדיון בנושא, ואז כבר היתה לו טענה יותר מעניינת: מסתבר כי החנות לא היתה בבעלותו, אלא הוא שכר אותה, ונראה שהוא הגיע להסכמה עם בעלי החנות (שלא היו יהודים?) כי לא ישלם שכירות עבור הימים בהם מורכבים המדפים ונערכים השיפוצים ("לא יאכדו מנה אגרה איאם אן יעמלו פיהא אלדפוף ואלתגיר").

ככל הנראה סבר המוכר כי אם הוא אינו משלם על שכירות המקום, הוא גם לא אחראי על השיפוצים ועל כל טענה לגבי חילול שבת (אף שזה נעשה לטובת החנות בה הוא מוכר, ולפי המשתמע – ביוזמתו, ומכל מקום בנוכחותו).

לאחר שהמוכר בחנות לא יכול היה להביא עדים שיעידו על ההסכם בינו לבין הבעלים, חייב אותו בית הדין במלקות ווידוי "כדי לעשות סיג", כלומר אף שלא ברור שנעשה כאן חילול שבת של ממש.

אולם גם בקרב חברי בית הדין לא היתה הסכמה: חלק חשבו כי במקום מלקות יש לחייבו בקנס, ואילו אחרים סברו כי "אינו חייב דבר (לא ילזמה שי)", ועוד אחרים סברו שיש לחייבו הן במלקות, הן בקנס, הן בנידוי. נדרשת, אם כך, הכרעתו של המנהיג הראשי של היהודים באותה תקופה, ראש הישיבה בירושלים.