פרס מפעל חיים של המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך הוענק אתמול לסופרת גלילה רון-פדר עמית על תרומתה הייחודית ורבת ההיקף לחינוך תודעה ועוד ב-483 ספרים שכתבה בעשרות השנים האחרונות. ביומן ערוץ 7 שוחחנו איתה.
על השאלה אם היא עדיין מתרגשת בשל קבלת עוד פרס המצטרף לשורה ארוכה של פרסים שקיבלה, היא משיבה: "בסופו של דבר הפרס של סופר הוא הקוראים שלו ולא איזו ועדה, ואף על פי כן במקרה הזה מדובר במרכז שעוסק הרבה מאוד בשידרוג תלמידים משכבות סוציואקונומיות נמוכות על ידי הפצת הקריאה החופשית. בדבר הזה אני מוצאת עניין רב ואני בהחלט מתרגשת. אם הספרים שלי תורמים לשדרוג אוכלוסיות כאלה אז אשרי".
רון-פדר עמית מספרת על מפגשים עם האוכלוסייה הזו וקובעת כי הן המועדפות עליה. "אני יכולה לומר שבקבוצות אוכלוסייה שההורים בהן לא נולדו בארץ, הילדים לא ספגו את השפה המדוברת בהקשבה להורים ומשלימים זאת באמצעים אחרים, וקריאה נותנת להם הרבה מאוד. אני יכולה לספר על ילד אתיופי ניגש אלי באחד המפגשים ואמר שהוא כבר ג'ינג'י כי יש לו חבורה. הילד הזה קרא את ספרי ג'ינג'י ובהשראתם הקים חבורה. הוא מרגיש את עצמו ישראלי וזאת הכוונה שלו בדבריו 'אני כבר ג'ינג'י'".
באשר לאוכלוסייה המבוססת יותר, זו שהמסכים מעסיקים אותם הרבה יותר, אומרת רון-פדר עמית כי "ילדים קוראים ספרים כמו שהם לומדים ללכת, השאלה עד איזה גיל. אי אפשר לגזול מילד שהתחיל לקרוא את חדוות הקריאה. השאלה עד מתי זה מחזיק מעמד וכמה אנחנו כמחנכים הורסים להם את הקריאה".
"במנשך שנים נאבקתי בכל מיני זרמים במשרד החינוך שנוטים להפוך גם את הקריאה החופשית לקריאה לימודית. זה לא נכון. כשילד קורא להנאתו הוא לא צריך לכתוב עליו יומן קריאה ולא להוכיח שהוא קרא ספר. יצחק בשביס זינגר אמר בטקס קבלת פרס נובל שזכותו של קורא היא לסגור ספר אחרי הפרק הראשון וללכת לספר אחר. צריך לאפשר לילדים לבחור לעצמם את הספרים שהם רוצים לקרוא ולא לבקש מהם שיעורי בית על הספרים. ככל שעושים את זה יותר הקריאה תתחבב על הילד יותר".
לדבריה גם בתקופה זו "עדיין בהרבה בתי ספר יש שמחייבים יומני קריאה, אבל יש ספריות כיתתיות והספרים מאוד נגישים לילד. ילד יכול לדפדף, להסתכל בתמונות, לקרוא מהסוף להתחלה וכו'. אנחנו מבינים היום שאי אפשר לדלג על שלב הקריאה וכל מי שקורא יותר נהנה יותר מהקריאה".
על קריאה כתיבה והתבטאות בעידן האייקונים המבקשים לבטא כמות של מלל באבחת סמיילי, היא אומרת כי "דווקא בעידן הזה, שבו השפה נהיית מאוד עילגת, הקריאה מעשירה וניתן לראות את הפערים בין ילדים שקוראים לכאלה שלא קוראים. אני פוגשת ילדים שלא יודעים לנסח שאלה".
על כך היא נשאלת אם יתכן ודווקא האוכלוסיות המוחלשות שבהן הקריאה עדיין מהווה חלק מההווי מגבשת יתרון על פני האוכלוסייה המבוססת והדשנה ועתירת המסכים שבה האייקונים מחליפים את המילה הכתובה. לדבריה, אכן כן ו"זה מה שנקרא היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה. יש ילדים אלופי קריאה דווקא בשכבות הנמוכות ובמקומות העניים יותר, ורמתם עולה".