אחרי חמש שנים בירושלים חזרתי לכפר. נשמע כמו משפט פתיחה של סייד קשוע, אבל במקרה שלי מדובר בכפר חב"ד.
בכפר גדלתי והייתי לאיש, עד שעברתי להתגורר בביצה הירושלמית, צעד שלא היה חלק מתחנות חיי המתוכננות. את המעבר עצמו אני זוכר היטב. כמו כל ההחלטות החשובות בחיים, גם המעבר היה החלטה של רגע.
הייתי אז מדריך פנימייה בישיבה, צעיר שמצוי בתקופת השידוכים, אבל חופה וקידושין היו אז מטרה משנית בחשיבותה למטרה המרכזית שלי באותם הימים: להיכנס לתקשורת. החלום לספר לתושבי הארץ הזאת את סיפורם שלהם ליווה אותי שנים, אבל כשהגיע השלב שבו תם התירוץ העיקרי שלי, קרי: מכפת'לך לחכות עד אחרי שתסיים את הישיבה, ונדרשתי לממש את החלום, או לפחות לנסות, עשיתי את מה שאני הכי טוב בו - ודחיתי. עוד קצת, עוד מעט, אחרי החגים, אחרי פסח, אחרי שאיפגש איתה ואולי עוד תצא כאן חתונה.
ואז צביקה החליט לנסוע לחודשיים לניו-יורק. הוא היה צעיר חב"די שדחה קצת פחות ממני, והתגורר יחד עם חבר נוסף מהכפר בדירת חדר קטנה במיוחד בשכונת רחביה בירושלים. השניים התקשרו אליי והציעו לי להפוך לשותף זמני למשך חודשיים. מבחינתי, המעבר למגורים עצמאיים היה תנאי הכרחי להשתלבות שלי בעולם הכתיבה והסיקור. ידעתי שאם אוותר כעת אוותר תמיד, ואמרתי יאללה.
חמש שנים אחר כך חזרתי לכפר. גם זו הייתה החלטה לא מתוכננת. עברתי להתגורר בבית סבתי, ופתאום אני חלק מחיי היומיום של הכפר. עזבתי ילד, חזרתי מבוגר. תלמיד ישיבה בן 22 נחשב לחלק משכבת הצעירים כל עוד לא התחתן. רק הנישואין מצרפים לשכבת הבוגרים. הדרך היחידה להפוך לבוגר שלא באמצעות מעבר מתחת החופה היא להתבגר עוד קצת, או להביא איתך קבלות. בקיצור, זה או להציג אישה וילד, או להוכיח שהצלחת גם בלעדיהם. החברים שלי מהכיתה התחתנו בינתיים, הולידו שלושה או ארבעה ילדים, התחילו קריירות ופיתחו כרס. גם אני לא נחתי בחמש השנים הללו. עשיתי דברים, אבל אחרים. בחמש השנים האחרונות ידעתי על החיים שלהם, ופתאום אני רואה אותם מול העיניים. קמים בבוקר ומפזרים את הילדים בגנים, מדברים בקריאה התורה על הדירות החדשות בכפר, יוצאים עם האישה להליכה בלילה. אני בכפר והם ממש לידי, והנה, הנה מה שיכולתי להיות.
כשאני שואל את עצמי אם השתניתי, ברור לי שהתשובה היא כן, אבל בתחושה שלי הנוף מסביבי אולי התחלף, אבל אז והיום רציתי את אותם דברים. קל מאוד לספר לעולם את סיפורו של הצעיר החרדי שלא התחתן, התגלגל לדרך קצת אחרת וחי היום בין העולמות. אפשר להתפרנס מהבלה-בלה הזה, אבל עם פרנסה אפשר ללכת למכולת, לא יותר מזה. הייתי שמח מאוד להפוך את החזרה שלי לכפר לסצנה דוקומנטרית. תמונות שלי צועד סמוך לתלמוד התורה שבו התחנכתי, מביט עליו מהורהר ומנגינה נוגה מתנגנת ברקע, לגמרי היו יכולות להצטלם נהדר. המציאות, כמו תמיד, הרבה יותר אפורה. מאכזבת.
אבל לומר שהכול עובר לידינו גם לא יהיה נכון. למציאות יש קצב משלה. אומרים שהחיים הם לא סרט, אבל האמת היא שהם סרט בהילוך איטי. מאוד איטי. העלילה מתקדמת לאט לאט. אם נסיק מכך שאין לסיפור שלנו קווים ברורים או שאין לנו באמת סיפור, זו תהיה טעות. צריך להתאזר בסבלנות ולהמתין לראות לאן הדברים מתקדמים.
החזרה שלי לכפר היא סיפור, אבל לא באמת ציפיתי שבבוקר הראשון שאתעורר ואראה מבעד לחלון את העצים הירוקים בחצר, אחווה תחושה עצומה של שינוי. בבוקר הראשון רציתי להמשיך לישון, בדיוק כמו בירושלים. רק הימים שחולפים מביאים איתם תובנות. שיחה קצרה בבית כנסת, משפט מחבר, צפייה מתמשכת בשגרה החדשה, וכמובן - הצטרפות לקבוצת הוואטספ הפנימית, כל אלו מסמנים נקודות שמביאות אותי להשוות ולמצוא את ההבדלים בין אז והיום ובין פה לשם.
***
באחד מימיי הראשונים ככתב חדשות, הטיל עליי העורך לשוחח עם אישיות פוליטית מסוימת ולנסות לחלץ ממנה אמירה על סוגיה אקטואלית שהיא עמדה במרכזה. נכשלתי, ושבתי למערכת ממורמר, אבל העורך נותר רגוע. לא נורא, אמר, אפשר לכתוב ידיעה על הבחירה שלו לשתוק.
אין הרבה הבדל בין דיווח חדשותי לטור אישי. תקשורת היא תקשורת, והעיקרון הוא תמיד אותו עיקרון. תכתוב על החזרה שלך לכפר, ואם היא לא מספקת לך מספיק השראה, תכתוב על הסתמיות של החזרה לכפר. תקשורת לא ממציאה פרטים, היא רק עושה מהם עניין. ונראה לי שכבר הגעתי לגיל שבו מותר לי לצטט את עצמי, אז קבלו משפט: תקשורת היא סרט שמבוסס על סיפור אמיתי.