ריקוד שאי אפשר לסרב לו. מתכוננים לפורים (אילוסטרציה)
ריקוד שאי אפשר לסרב לו. מתכוננים לפורים (אילוסטרציה)צילום: הדס פרוש, פלאש 90

את המנהג להתחפש בליל כל הקדושים, ההאלווין, העתיקו האמריקנים מפורים, או מהקרנבל בריו, או בוונציה, מה זה משנה.

מה שמשנה הוא שאנחנו כנקמה העתקנו מהם את המנהג האצילי של ילדים שדופקים על הדלתות ומאיימים להרוס את הבית אם לא ייתנו להם ממתקים תכף ומיד. אצל האמריקנים קוראים לזה "Trick or treat", אצלנו קוראים לזה "תן חטיף לפני שאני מחטיף".

כמו הרבה דברים, גם המנהג היפה הזה נולד בחטא, או יותר נכון בח'. ח' הוא חבר טוב שפעם גם היה שכן שלנו, ולפני שנים רבות התעורר לפתע בראש חודש אדר שחל בשבת ואמר: "מה זה היובש הזה? היעלה על הדעת שבראש חודש אדר – ראש חודש אדר! – אנחנו יושבים בבית כמו בכל שבת רגילה במקום לצאת לרחובות ולרקוד מי-שה מי-שה עד כלות הגרון והנשמה?!".

"בחיאת, ח', עזוב אותנו", אמרו כולם, "עברנו את הגיל, אל תהרוס את השנ"צ של שבת".

ח' ראה שהמבוגרים הם דור עיקש ופתלתול ואין בכלל מה לדבר איתם, והחליט לנסות להציל לפחות את הנפשות הרכות של דור העתיד. "לך כנוס את כל היהודים", הוא אמר לעצמו, ובאמת אסף את ילדי השכונה, הלביש אותם בלבוש מלכות תכלת וחור ותכריך בוץ וארגמן, בקיצור אמר להם להביא מהבית כל מיני סמרטוטים ותחפושות, וכמו החלילן מהמלין הוביל אותם מבית לבית בשירת "מישה מישה מישה מישה מי-ש-ניאאאיכנס אדר" כדי לעשות שמח וללמד את ההורים לקח.

המראה, אין צורך לומר, היה מלבב. עשרות חיילים, שוטרים, נסיכות ופיראטים חמודים פשטו על ביתנו בצוהרי היום ורקדו בסלון את המישה מישה ברכבת ארוכה של תכלת וחור ותכריך בוץ, בעיקר בוץ שהם הביאו מבחוץ. ח' קרא לנו להצטרף כדי לא לפספס את הרכבת, אבל אנחנו העדפנו למחוא כפיים ולהביט ברוחב לב על המתוקים הקטנטנים שמחרבים לנו את השטיח. אחרי שני סיבובים העייפות עשתה את שלה, כלומר הם המשיכו לרקוד אבל אנחנו הפסקנו למחוא כפיים. אחרי חמישה סיבובים הייתה לי סחרחורת, אחרי עשרה סיבובים רציתי לשאול אם אין עוד בתים בשכונה אבל לא היה לי כוח לדבר. אחרי 23 סיבובים עלה בדעתנו שאולי הם מחכים שנכבד אותם במשהו. עשינו להם הרבה כבוד, אבל הם רמזו שהם דווקא מעדיפים שוקולד. נתנו לכל אחד שתי קוביות שוקולד מריר, שלא ישמחו יותר מדי, חוץ מח' שקיבל גם כוס מיץ ועוגה תמורת הבטחה שהוא ייקח אותם למשפחה אחרת.

ומאז, בכל שבת הסמוכה לראש חודש אדר קמים הילדים באמצע סעודת השבת, פותחים את ארון התחפושות, זורקים על עצמם מכל הבא ליד ויוצאים לרקוד ברחובות ולקבל ממתקים כמיטב מסורת המישה מישה האמריקנית. ח' ומשפחתו כבר מזמן עברו לעיר אחרת כדי לעשות שם שמח, אבל אצלנו גם בשבת הקרובה יבקרו מן הסתם כלה ענוגה עם כובע ליצן, מכשפה עם כתר, שוטר עם חרב ועוד אלתורים מפוזרים של ערב טרום פורים. הילדים עושים את זה כל שנה באדיקות, ולא משנה אם שמש או גשם או חם או קר, זאת אומרת בדרך כלל קר אבל הם מסרבים לקחת מעיל כי הוא מסתיר את התחפושת אז מה זה שווה. וככה הם עוברים מבית לבית ומעירים את כל המבוגרים ששכחו כבר מה זה פורים, ורוקדים במעגלים מרובעים ומרוקנים את הארונות מממתקים, להודיע שכל קוויך לא ייבושו ומשנכנס אדר מרבין בשמחה וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. בעיקר קר.

תהיו בני אדם

אחיו של איתמר בן גל הי"ד, שנרצח בשבוע שעבר בכניסה לאריאל, קיבל את הבשורה האיומה מאמצעי התקשורת. גם קרוביהם של משפחת ליפניק שמעו מאמצעי התקשורת על התאונה הקשה שבה נהרגו הילדים אורי ורואי ואם המשפחה נפצעה קשה לפני כחודש. שני המחדלים האלה מצטרפים לעוד עשרות רבות של אירועים מחרידים שבהם הופצו שמות, תמונות ודיווחים מפורטים עוד לפני שבני המשפחה הקרובים ביותר קיבלו הודעה על האסון הכבד שנפל עליהם.

דמיינו עולם שבו לאף אחד אין פרטיות; עולם שבו אפילו המידע הכמוס ביותר גלוי וידוע וכל הרוצה יבוא וייטול; עולם שלאן שלא תלך ומה שלא תעשה, תמיד מישהו יצלם אותך, יקליט אותך, יידע את כל מה שאתה לא רוצה שיידעו ויציף אותך במידע שלא בטוח שאתה רוצה לדעת.

בעצם אין צורך לדמיין, כי העולם הזה כבר כאן. האנושות של ימינו הולכת לכל מקום עם סמארטפון דרוך ומוכן לפעולה בכל רגע נתון. בכל תאונה או פיגוע תמיד יימצא מישהו שעוד בזמן הטיפול בפצועים כבר יעביר את כל המידע החם למי שצריך ובעיקר למי שלא צריך, ואחר כך גם יטפטף לנו סרטונים מצמררים של רגע הדקירה והפגיעה וההתרסקות והפצועים שמדממים בשטח עם צילומי תקריב ופרשנות מפורטת וסימונים בעיגול אדום כדי שאף אחד חס וחלילה לא יצליח להימלט מהזוועה. חשבתם פעם מה מרגישים בני המשפחה האבלים כשכל המדינה צופה שוב שוב בצילומים של האדם היקר להם מכול כשהוא מוטל מדמם ופצוע? ומה עובר על הילדים שלנו כשהם רואים אותנו רואים את זה? ולא, אל תגידו שהם לא רואים. הם רואים. הכול.

אז בפעם הבאה שאתם מקבלים מידע חם ועדכני, פשוט תעצרו. לא, לא חייבים לדעת הכול ומיד. לא מוכרחים לגלות מה שמו של הפצוע חמש דקות אחרי הפיגוע, אפשר להתפלל לרפואתו גם בלי להזכיר את מה שהמשפחה שלו עדיין לא יודעת. אל תיכנסו לסרטוני הזוועה, אל תצפו בהם שוב ושוב "כדי להבין מה היה שם" ובטח אל תפיצו אותם הלאה. מאחורי כל סרטון כזה יש בן אדם, ומאחוריו משפחה כואבת שקשה לה מספיק גם בלי המציצנות שלנו. בואו לא נגרום להם לדמם עוד פעם.

המלצות חמות

להלן המלצות המשטרה כפי שהודלפו לי באופן בלעדי, ייעודי, ייחודי וחגיגי:

1. סעו בזהירות.

2. שמרו היטב על הרכוש.

3. שתו הרבה מים, גם בחורף.

4. התרחקו מתיקי נתניהו. החוקרים שלנו בדקו ומצאו שמדובר בתיקים מיושנים שכבר מזמן יצאו מהאופנה, צריך ממש להעמיד לדין עבריינים שעדיין מסתובבים עם תיקים שהם כל כך 2017. ההמלצה: הצטיידו במשהו קליל ואוורירי יותר לקראת האופנה החדשה של אביב 2018.

5. המלצת השף: תבשיל מקרוני א-לה-שייך על מצע של פירות האילנה דיין. המבקרים מתמוגגים, אפילו הסועד בנימין נתניהו נצפה כשהוא מלקק את האצבעות.

לתגובות: [email protected]