מי שלא מתרכז במה שקורה סביבו, מוצא את עצמו לפעמים במצבים לא נעימים!
מי שלא מתרכז במה שקורה סביבו, מוצא את עצמו לפעמים במצבים לא נעימים!איור: עדי דוד

באחד הבקרים שמתי לב שהשעה מאוחרת, וחששתי שהבת שלי תאחר להסעה.

"בואי, אפרת, אני אקפיץ אותך לתחנה עם האוטו", אמרתי לה, "ובאותה ההזדמנות, אני גם אזרוק את הזבל". ביישוב שלנו, שלא כמו בעיר, אין פחי זבל ליד כל בית. בכמה מקומות מרכזיים ביישוב יש פחי ענק המכונים "צפרדעים", ואחד מהם נמצא לא הרחק מתחנת ההסעה. אגב, בבתים הפרטיים אין גם תיבות דואר. תאי הדואר נמצאים במבנה ליד המזכירות.

בכל אופן, אפרת, אני ושקיות הזבל נכנסנו למכונית, ויצאנו בנסיעה הקצרה לתחנת ההסעה. מזל! האוטובוס כבר עמד שם, וילדי היישוב עמדו בתור ארוך ועלו אחד אחד. אפרת קפצה בזריזות מהאוטו, ותפסה את מקומה בתור. "אפרת!", קראתי לה מהחלון, "את בטוחה שזאת ההסעה הנכונה? שלא תתבלבלי מרוב מהירות".

"זה בסדר, אמא!", היא ענתה, "אלה החברות שלי!", ואני המשכתי בדרכי לזרוק את הזבל.

"מעניין מה באמת היה קורה אם היא הייתה עולה על ההסעה הלא נכונה", חשבתי לעצמי תוך כדי נהיגה, ומיד התחיל להירקם לי בראש סיפור על ילדה חמודה, אך מפוזרת. איך נקרא לה? אולי שרי? כן, זה נשמע שם מתאים.

***

היֹה הייתה ילדה ושמה שרי, שראשה היה מלא במחשבות מעניינות. היא הייתה יושבת בשיעור, ובמקום להקשיב, היא הייתה מדמיינת מה היה קורה אילו המורה שלה הייתה הופכת פתאום למכשפה ומתעופפת דרך החלון. בבית, אמא יכולה לקרוא לה חמש פעמים לבוא לאכול, אך שרי החולמנית הייתה עסוקה בדמיונות על השכן החדש שנראה בדיוק כמו מרגל, ואיך אפשר לטמון לו מלכודת כדי שהמשטרה תתפוס אותו.

"מה יהיה איתך, שרי?", אמא הייתה חצי צוחקת וחצי נאנחת. "הראש שלך ממש בעננים! את חייבת לשים לב קצת יותר טוב למה שקורה סביבך".

בוקר אחד שרי הלכה להסעה, וכמעט נפלה על חתול שחצה את המדרכה לפניה. "מעניין איך זה להיות חתול", חשבה שרי לעצמה, ומיד החלה לדמיין חתול קטן שמנסה להתקבל לחבורת חתולי רחוב. בזמן שהמחשבות התרוצצו בראשה היא הגיעה לתחנה, ועלתה לאוטובוס. היא התיישבה בכיסא, חשבה בחיוך על עוד תעלול מצחיק שהחתול הקטן עשה, והרגישה איך האוטובוס מתחיל לנסוע.

"היי, ילדה!", הקול של שכנתה לספסל החזיר אותה בבת אחת לעולם בני האדם. שרי הביטה בה, ונבהלה לגלות שהילדה לא מוכרת לה בכלל. היא התבוננה סביבה וגילתה שגם הנהג לא מוכר, ושבכלל, האוטובוס מלא ילדים בלתי מזוהים. אוי ואבוי!

"נראה לי שהתבלבלת בהסעה", אמרה הילדה הזרה, "באיזה בית ספר את לומדת?".

"רימון", ענתה שרי.

"אז צדקתי. זאת ההסעה לעתידים", אמרה הילדה בענייניות, "איזה כישרון, לעלות לאוטובוס הלא נכון! מה תעשי?".

***

ובאמת, מה יכולה לעשות ילדה שעולה בטעות על הסעה לא נכונה? המשכתי לחשוב לעצמי. סביר להניח שהיא תלך לנהג ותספר לו את כל הסיפור. סביר להניח גם שהנהג יכעס עליה שהיא לא שמה לב למה שהיא עושה, ולשרי המסכנה זה יהיה מאוד לא נעים. אבל אין מה לעשות - מי שלא מתרכז במה שקורה סביבו, מוצא את עצמו לפעמים במצבים לא נעימים! טוב, נוציא אותה מזה איכשהו. כנראה שהנהג ירחם עליה וייקח אותה לבית הספר.

עצרתי את המכונית ועמדתי לצאת מהרכב עם שקיות האשפה, כשהבחנתי לפתע היכן אני. היי, הייתי בדרך לפח - מה אני עושה בחנייה של תיבות הדואר?!