אילוסטרציה
אילוסטרציהצילום: דובר צה''ל

ערב טוב וחודש טוב, כידוע 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' ולכן נדבר הערב על נושא שהסעיר לא מעט בזמן האחרון, מתוך שמחה, ולא מתוך קטרוגים או קנטורים.

המקור הראשון שאליו עלינו לפנות בראש ובראשונה כאשר באים לדבר על נושא מעין זה הוא תורתנו הקדושה. נעיין במקום שבו נברא האדם ונוצרה ההבחנה בין הזכר לנקבה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

(בראשית א, כו-כז)

מושג ה'אדם', הטעון במשמעות עצומה של קדושה וצלם אלוקים, שייך לזכר ונקבה. זהו המושג הבסיסי של התורה כאשר היא מתארת את בריאת האדם.

כידוע, בפרק השני מרחיבה התורה בתהליך בריאת האיש והאישה שלא פורט בפרק הראשון:

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: ... וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: ...וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיווַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:

בראשית ב

עלינו לדעת ששלושת הפרקים הראשונים של ספר בראשית שסופם בגירוש מגן עדן, הם בכלל סתרי תורה, שהרי מעשה בראשית הוא מעשה ששת ימי הבריאה. חז"ל מוסיפים ואומרים שעד לתיאור הגירוש מגן עדן הסיפור התרחש בששת ימי הבריאה. המשנה בחגיגה אומרת: "אין דורשים מעשה ראשית בשנים" מפני שהם דברים עמוקים ונסתרים מהבנה פשוטה ושטחית. פירוש הדבר שכל הסיפור שנכתב שם הוא מסתורי ולא ברור מהי התרדמה ומהי הצלע.

בגמרא, במדרשים ובספרות הסוד מרחיבים עוד בנושא, ואחד המושגים הקשורים אליו הוא הנסירה. דהיינו לפי מהלך מסוים בדברי חז"ל, האדם נברא בתחילה דו-מיני או בלשון בראשית רבה: "אדרוגינוס נברא". גם זכר וגם נקבה באותו גוף. הסיפור של פרק ב' מתואר כ'נסירה', דהיינו אותו גוף שהיה גם זכר וגם נקבה הופרד לשנים, האיש והאישה הפכו לשתי ישויות נפרדות שלא מחוברות בגב אלא עומדות זו מול זו פנים אל פנים.

זה סיפור מסתורי, וברור שאין לקחת את הדברים כפשוטם. הרעיון היסודי שעומד מאחורי הסיפור הוא מאוד עמוק. אם נתייחס אליו רק בשתי מילים אפשר לומר את המסר הפשוט הבא: החיבור שבין האיש לאישה הפך מחיבור אנוס לחיבור מרצון ומבחירה. בסוף הסיפור האדם קורא לאשה חוה, כי היא היתה "אם כל חי".

מדובר במושגים מאוד יסודיים:"צלם אלוקים", "זכר ונקבה", ה"נסירה" ויצירת הזוגיות. וגם "אם כל חי", דהיינו שההולדה והאימהות הן תכונות המאפיינות ומבדילות את האישה מהאיש, ועל כךנדבר בהמשך.

במשך כל ההיסטוריה מתרחשים תהליכים, העולם לא עומד במקום ולא נשאר כמו שהיה בימי בראשית. הרצון לחזור אל מה שהיה פעם ולבטל את כל השינויים והקידמה הוא רצון מופרך שאין לו מקום, לא מבחינה מעשית ולא מבחינה אידיאולוגית או מוסרית. התורה אומרת לאדם "בזיעת אפך תאכל לחם" ואילו כיום חלק גדול מבני האדם, לא עובדים בעבודות של "זיעת אפך", בעבודות שמזיעים בהן. חלק גדול עובדים בעבודות משרדיות מול מחשב, בעבודות שדורשות חשיבה. גם אלו שעובדים עבודה פיזית לאו דווקא עובדים בזיעת אפם. התרחש שינוי רדיקלי בצורת המחיה של האדם מאז ימי בראשית, ומי שירצה לחזור אל המצב המקורי פועל נגד רצון ה'. יש שינויים שנוצרים על ידי בני אדם, אבל העובדה שהם בלתי הפיכים אומרת שהקב"ה הוביל באופן הזה את העולם וההיסטוריה.

למשל, העובדה שאנשים נוסעים במכוניות. זה נכון שבני אדם המציאו אותן, אולם העובדה היא שכיום כל העולם נוסע במכוניות ולא עתיד לחזור בו מכך בשום אופן. גם אלו שמדברים בנוסטלגיה על השיבה לטבע ולחיי העולם העתיק, משתמשים במכונית ובטלפון. פירוש הדבר שיש תהליכים שקורים בעולם, ועלינו להבין שאם הם בלתי הפיכים אזי זהו רצון ה', וצריך להסתכל על הברכה שיש בכך. אם לפני שנים היה על אדם לנסוע יום שלם על חמור כדי להגיע מתל אביב לירושלים, והיום הוא עולה על מכונית ותוך חצי שעה מגיע לירושלים – אין ספק שזוהי ברכה, כי יש המון דברים טובים שמתאפשרים בזכות זה.

אמנם יש גם בעייתיות, ואפילו צד של קללה בדבר, כמו תאונות דרכים. אבל האם בגלל זה נתנגד לנהיגה ברכבים? לא יעלה על הדעת. זוהי עצת ה' ולא יכול להיות אחרת. כל אדם שפוי מבין שאם ההיסטוריה הביאה את האנושות למקום כזה שבו התקשורת והמעברים בין מקומות הוא באמצעות מכוניות, אז זהו רצון ה' שכך יהיה בעולם.

אשתי סיפרה לי שבאחת הלידות הראשונות היא לקחה זריקת אפידורל, שמנטרלת את הכאבים החזקים של הצירים. מישהי שהיתה על ידה אמרה לה "אבל כתוב בעצב תלדי בנים!", אז היא שאלה אותה: "כתוב גם "בזיעת אפך תאכל לחם", האם בעלך מתפרנס בזיעת אפיו?.... אלא ברור שאם האנושות התקדמה והצליחה למצוא פתרונות לזיעת אפיך ול"בעצב תלדי בנים" אז רצון ה' שהקללה הזו תשתנה. הרי הקללה היא תוצאה של חטא, את החטא אנו אמורים לתקן, וממילא יתוקנו גם התוצאות השליליות שלו.

אם כן, בתהליכים יש ברכה ויש סיכון. הסיכון הוא דבר שאפשר וחובה להתמודד איתו. צריך תמיד לחשוב איפה יש בעיה, איפה צריך לתקן את הקידמה כדי שהיא תביא רק ברכה ולא קללה. מישהו מעלה בדעתו שאפשר יהיה להחזיר את הגלגל אחורנית שלא יהיה אינטרנט בעולם? רק שוטה יחשוב כך, הדברים האלו כבשו את העולם כי הם מביאים להרבה דברים שמועילים לאנושות, ואף אחד לא מעלה בדעתו שאפשר לזרוק אותם לפח. אמנם, יש גם בעיות וסיכונים. יש תופעה של השתעבדות למכשיר. יש תופעות של הפצת תכנים שליליים. אז מה עושים? מתקנים. משתדלים להפיק מהשינויים שקורים בעולם את הטוב, ואת הרע לצמצם, ולשאוף לנצח אותו.

תאונות דרכים זו מציאות שניתן להילחם בה ולצמצם אותה עד מאד. העובדה שהאנושות לא מצליחה להילחם בה מספיק טוב מעידה רק על כך שהערכים המוסריים עוד לא מספיק מתוקנים, שהחברה עדיין לא מוכנה להשקיע בדבר הזה את כל מה שאפשר וצריך להשקיע. כך גם לגבי פלאפונים, אינטרנט ולגבי כל דבר ששינה את העולם, ושעם הברכה שהוא הביא יש בו גם סיכונים ובעיות.

במהלך ההיסטוריה האנושית מתרחשים שינויים טכנולוגיים, כגון אלו שהזכרנו, ומתרחשים שינויים חברתיים. גם בסוג השני מדובר על עובדות ותהליכים עולמיים, שיש בהם ממד של רצון ה'. אם מדובר על תהליךשקורה בצורה בלתי הפיכה, שמקיף את כל האנושות ובהסתכלות לאורך זמן אתה מבין שיש כאן משהו שכבר לא יכול להיות אחרת – דע שזהו רצון ה', ותבין מה הטוב שבזה. אם יש בעיות אז צריך להתמודד איתן, ואי אפשר לחזור אחורנית. הקב"ה משגיח על העולם, וחפץ בתיקונו.

אחד הדברים הבולטים ביותר שקרו במאה השנים האחרונות, הוא השינוי במעמד האישה, השינוי בעיסוקיהן ויכולותיהן ותפקודן ורצונותיהן של נשים בעולם כולו. זו לא תופעה שקשורה למערב או למזרח, לחברה כזו או אחרת, אלא הוא קורה בכל העולם. כדרכם של תהליכים, יש מקומות שבהם השינוי מתחיל, יש מקומות שבהם הוא מתחולל מהר יותר ומקומות שבהם הוא מתחולל יותר לאט, אבל אין אפשרות להתעלם מהעובדה שחל בעולם שינוי משמעותי ביותר במעמד האישה.

הגורמים לתהליך הזה רבים. אחד מהם הוא בלי ספק הקידמה הטכנולוגית, אשר גרמה לכך שהתפקודים המסורתיים של האישה אינם מחייבים אותה לוותר על עיסוקים וכישורים אחרים. ויש עוד סיבות וגורמים אחרים. העובדה היא שכיום נשים לומדות במקביל ללימודים של גברים, נשים עובדות ברוב המקצועות שקיימים בחברה, מגיעות להישגים וגם להישגים גבוהים ביותר.

למשל, בישראל יש כמה מנכ"ליות של הבנקים הגדולים שהן נשים. לא צריך להביא דוגמאות והוכחות, הדברים ברורים כשמש שמבחינת היכולות השכליות נשים יכולות להגיע להישגים בדיוק כמו הגברים. דווקא במשפחות של בני תורה ואברכים נפוץ מאוד לאחרונה שנשים יוצאות לעבוד בהי-טק וכדומה, והן המפרנסות העיקריות של המשפחה. לכן ברור שזה לא קשור לדת, או להשקפה כזו או אחרת, אלא זוהי מציאות שקיימת בעולם.

האם זאת רק ברכה? אין ספק שיש בתהליך הזה גם סיכונים, ואפילו ממד של קללה, כי השינוי שהתחולל, השוויון בלימודים ובהשכלה ובעיסוקים ובפרנסה וכו', גרם הרבה פעמים למתחים בתוך המשפחה, לעלייה חדה במספר הגירושין, ועד למקרים קיצוניים ונוראים של רצח נשים. מעמד המשפחה התערער, וזה החיסרון שבדבר. האם בהכרח זה צריך להיות כך? לא ולא.

היתרון הגדול הוא שהאישה יכולה לממש את זכותה לחיות כאדם מלא. האנושות מרוויחה המון – יש כוח עבודה כפול, הכלכלה העולמית משתנה לטובה, העוני מצטמצם, וכל זה עוד לפני שדיברנו על ההישגים בתחום המדע והחברה שנשים שותפות להן ותורמות בהם. זה נכון שיש בעיות וצריך לדעת לטפל בהן, לא לרצות להחזיר את הגלגל אחורנית. אין היום שום אפשרות לחשוב שנשים תחזורנה להיות פרימיטיביות, ושידעו רק לבשל ולנקות את הבית. זה פשוט לא יהיה. מכיוון שכך, אנחנו מסתכלים על כל התהליכים האלו כרצון ה', ולכן, אם יש גם בעיות – צריך להתמודד אתן. את המסגרת המשפחתית אפשר וצריך לבנות באופן שתהיה בו רק ברכה לאיש ולאשה ולילדיהם.

נעבור לשני עניינים הקשורים לדברים הלא ראויים שנאמרו בנושא הזה לאחרונה, ונגיע גם לדבר שנוגע לנו כבני ישיבות הסדר, דהיינו הנושא של השירות המשותף. לפני כן נתייחס לאמירות שהושמעו, שקושרות את ההתנגדות לשינוי במעמד הנשים לבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל. קודם כל יש למחות על כך שיוצא מבית המדרש של תלמידי תלמידי-תלמידי הרב קוק סגנון בוטה, פוגעני, מתנשא, כמו שנשמע לפני שבוע – שזה בניגוד מוחלט למה שזכינו לראות ולשמוע עשרות שנים אצל תלמידי מרן הרב זצ"ל.

אנחנו לא זכינו לראות את הרב קוק עצמו, אבל כל מי שפתח אי פעם ספר מספריו מכיר את האצילות, העדינות, הפאר של הסגנון ואת הגדלות האנושית שנובעת מכל שורה בכתבי הרב. כל מי שהתקרב למפתנם של תלמידי הרב קוק – הרב צבי יהודה, הרב הנזיר, הרב חרל"פ, יודע שהם לא סבלו שום התבטאות פוגענית. על היחס המכובד לנשים אין צורך לדבר, אנחנו ישבנו בחדרו של הרב צבי יהודה והחדרים ממול היו מלאים בנשים שבאו לשמוע את שיחותיו. הוא נתן מקום גדול ומכובד לנשים. וכך היה גם בשיעורים של הרב הנזיר.

לכן, הסגנון שפורסם הוא ביזיון גדול. צריך לדעת איך לדבר כשרוצים להביע דעות. ומבחינת התוכן - הרצון להחזיר את הגלגל אחורנית ולהוביל לכך שהאישה תימצא רק במטבח הוא דבר בטל, שאין לו מקום. אם יש קלקולים - צריך להתמודד איתם ולתקן אותם.

עכשיו נגיע לעניין הבעיה שבגללה התעורר כל הוויכוח הזה, והוא הסיפור של האג'נדה החדשה, שבאה לידי ביטוי מיוחד בצבא, בדבר ביטול הזהות המגדרית וההבדלים שבין איש לאישה. לאלה שאומרים שגם הבנות צריכות להיות קרביות, בדיוק כמו הבנים.

הענין של ביטול ההבדלים בין איש לאישה הוא ענין לא פחות מטופש מהרצון להחזיר את ההיסטוריה אחורנית. מדוע? מפני שההבדלים בין איש לאישה הם הבדלים קיימים בטבע האדם, בטבע העולם, בטבע הבריאה. את ההבדלים לא צריך ללמוד רק ממקורות דתיים, אלא מאנשי המדע. כידוע, יש הורמונים זכריים והורמונים נקביים. יש טסטוסטרון ויש אסטרוגן. מי שלא יודע את זה הוא אדם פרימיטיבי. ההורמונים הללו יוצרים גם הבדלים ביולוגיים וגם הבדלים נפשיים בין המינים.

ההבדלים הביולוגיים ברורים מאוד, יש איברי מין זכריים ונקביים, האישה יכולה ללדת והאיש לא, האיש יכול להוליד והאשה לא. רקמות הגוף של הזכר יותר קשות ושל הנקבה יותר רכות. הדבר הזה מקיים את העולם. המשיכה המינית תלויה בזה, כן, הרכות של האשה והקישוי של האיש. קיום העולם תלוי בזה, העולם היה נגמר בדור אחד אם לא היה לנו ההבדל הזה. ללא זה אין חיים.

גם ההשלכות הנפשיות הן כל כך ברורות שצריך להיות שוטה כדי לא לראות אותן. לכל מי שיש ילדים או נכדים יודע שהבנים עושים "פיו פיו" עם רובי צעצוע, ואת הבנות זה לא מעניין. מעניין אותן להחזיק תינוק ביד, ללטף אותו, לשחק בחבל. גם כשמתבגרים יש נפשיות גברית ויש נפשיות נשית. מישהו לא יודע שנשים מדברות ומביעות רגשות יותר מגברים? שיש להן סגנון נפשי מסוים? שהדבר הראשון שהן רואות ואומרות אחת לשניה כשהן נפגשות זה משהו על הבגד היפה שאת לובשת, ושהגברים לא רואים את הבגד של החבר ולא מדברים עליו? כששתי נשים מדברות אתה רואה על תנועות הפנים את האמפתיה, את ההתחברות. אצל הגברים אתה לא רואה את זה. יש אופי נשי ויש אופי גברי, וההתעלמות ממנו בלתי אפשרית, כמו שאי אפשר להתעלם מההבדלים הגופניים. זה לא אומר שתכונות נשיות יש רק לנשים וגבריות רק לגברים, שהכל חתוך וברור. בוודאי שלא. יש תכונות שהן מופיעות בעיקר אצל המין הזה ואצל המין השני במידה פחותה, ולהיפך. אבל ברור שאין להתעלם מזה.

האם זה אומר שבת לא יכולה להיות חיילת? לא. אבל, יש מחקרים ועובדות, ידע מקצועי טהור, שההישגים הפיזיים של הנשים אינם משתווים לאלו של הגברים בגלל השוני הביולוגי. גם בעולם הספורט ידוע שאין אפשרות שנשים וגברים ישיגו אותם ההישגים. זה פשוט נגד הטבע, והמחקרים מוכיחים זאת. אפשר להוריד את רף הדרישות הגופניות, רק בשביל להראות שגם הבנות יכולות להיות חיילות קרביות. אבל זוהי שערוריה. לסכן את בטחון ישראל בשביל זה? שחיילים מסתערים בקרב יצטרכו להסתכל אחורה ולחכות לבנות?

מה גורם לכך שיש בנות בגיל גיוס החושבות שהן צריכות להיות בדיוק כמו הבנים? מה שגורם לכך זאת העובדה שהן נמצאות בגיל שמצד אחד הן כבר לא ילדות, יש להן הרבה כחות וכישורים, אך מצד שני הן עדיין לא רעיות ולא אימהות, והצד הזה של החיים שלהן, הקשור למה שהתורה קוראת "חוה - אם כל חי", עדיין לא פעיל אצלן. הן לא מרגישות את הנשיות במובן העמוק שלה. האהבה והאימהות היא המימוש העמוק ביותר של הנשיות. זה לא בשביל הגברים. זה בשביל עצמן.

אפשר להבין שזה לא עומד בראש מעייניה של בחורה בת שמונה עשרה, אבל הקרביות המיותרת הזאת עלולה להשפיע לרעה על מימוש הנשיות בשלב יותר מאוחר של החיים. גם פיזית, גם נפשית. אילו הן היו שוקלות זאת בגיל שונה הן היו חושבות אחרת. הן היו אומרות לעצמן: אני לא צריכה להתחרות עם הגברים. אני צריכה להיות מה שאני.

היועצת הצבאית בנושא הנשים שינתה את שמה מיוהל"ן ליוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר). התפרסם שהסמל שהיא מבקשת ליחידה שלה הוא שתי דמויות זהות, חסרות פנים, העומדות זו בצד זו. לא כמו הכרובים במשכן, שהם דמויות של איש ואישה זה מול זו, שזוהי הקדושה, הנורמליות והטבעיות. אלא שתי דמויות זהות ומנוכרות, ללמדך שאין הבדל בין איש לאישה, וכל אחד עומד לעצמו. אידיאולוגיה כזאת מביאה חורבן לעולם. אם אין איש ואישה, אין אהבה, אין משפחה, אין הולדה, ואין עולם. אחרינו המבול, הכל מת. כבר היתה חברת כנסת שאמרה שהמקום הכי מסוכן לילדים הוא המשפחה. זה מה שיוצא כאשר הופכים את הלא נורמלי לנורמלי.

אינני רוצה לדבר על הנושא של שמירת הצניעות בצבא, ולא על השאלה האם בנות צריכות להתגייס לתפקידים לא קרביים. מנסיוני כחייל אני יודע שהיו, ומן הסתם גם ישנן, תופעות מאד לא רצויות בנושא הצניעות. אני ממליץ לבנות לעשות שירות לאומי, ולתרום לחברה ולעם בדרך זו, שהיא לא פחות חשובה. ידוע שיש הטוענים שאפשר לדאוג לכך שבנות יראות שמים יוכלו להיות חיילות שמועילות לצבא מבלי לרדת ברמתן הדתית. אני לא נכנס לויכוח הזה. בכל מקרה זה לא נוגע לכם. אתם כחיילים שיוצאים לצבא מהישיבה יכולים ללכת לצבא בלב שלם, למלא את המשימה הצבאית בקדושה, ולהתמודד בקלות עם כל בעיה שתיתקלו בה.

הבעיה החמורה היא הדבר האובססיבי הזה של רצון לבטל את הזהות המגדרית בצבא. אם התירוץ לכך הוא הנושא של הומוסקסואלים, מה שנקרא כיום בז'רגון הלהט"בים - זהו נושא אחר לגמרי. איך צריך להתייחס לאנשים שיש להם נטיות כאלו ואחרות, האם זה גנטי או פסיכולוגי, האם זה מולד או סביבתי, ומה עושים עם זה, זהו נושא דתי וחברתי בפני עצמו. הוא לא נוגע לצבא. באופן כללי אפשר לומר שצריך להתייחס לכל אדם באהבה ובכבוד ולרצות בטובתו.

לסיכום:

תהליכים היסטוריים, חברתיים כמו טכנולוגיים, זה דבר שלא רק שלא צריך להילחם בו ולגנות אותו, אלא דבר שצריך לברך עליו. השינויים החברתיים של קידום מעמד הנשים ונתינת מרחב וסיפוק לחייהן, זוהי ברכה לעולם ולאנושות ויש בכך יתרונות עצומים. זה מתאים למה שאומרת לנו התורה "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם". זכר ונקבה, לא שניים שהם אותו הדבר. זהו סוד הבריאה והקיום. השינויים ההיסטוריים מלווים גם בסיכונים ובבעיות. אותם צריך לזהות, להיאבק בהם, להתמודד עמם, ולנצח. לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.