שבועיים לאחר יום השואה הבינלאומי, אלמוני גנב את אבן הזכרון שהונחה רק לפני חודש בעיר טורינו באיטליה לזכרו של מאסימו דה בנדטי שנרצח באושוויץ ב-1944.
'שטולפרשטיין' הוא שמו של פרויקט הנצחה מתמשך בערים שונות באירופה, שקועות במדרכות בערים שונות במטרה להזכיר לעוברים ושבים את קרבנות הנאצים.
הפרויקט הפך למטרה לניאו־ נאצים שפגעו בו בשנים האחרונות במקומות רבים באירופה.
מי שיזם את הפרויקט הוא האמן גונטר דמינג השייך לבני 'הדור השני' של חיילים נאצים בגרמניה שמבקשים לעשות מעשה ולכפר על מעשה אבותיהם.
גונטר רצה שפרויקט ההנצחה שלו לא יהיה אנדרטה גדולה ורבת רושם, כיוון שלטענתו, אמנם רבים יראו את האנדרטה אבל לא יבינו את משמעותה. הוא אומר שאנדרטאות הופכות להיות אתרי עליה לרגל לטקסים במועדי הנצחה שונים, אבל אין להם משמעות רבה בחיי היום־יום.
מינג חיפש דרך לבטא את תחושותיו העמוקות, שהאנשים שנרצחו חיו במקום שהוא חי בו – הלכו ברחובות, חצו כבישים, עמדו ליד חנות או בית או נכנסו דרך השער לביתם. הוא בחר להציב אבנים – אבני נגף קטנות – אבני מעידה. כל אבן נגף קטנה היא גלעד, אנדרטה פרטית ואישית לאדם שהיה קשור למקום שהאבן הונחה בו. הפרויקט, שבתחילה מנה חמש עשרה אבנים, הלך וגדל, וכיום פזורות בגרמניה ובעוד ארצות באירופה – בכפרים, בעיירות, ובערים הגדולות – מאות אלפי אבני נגף.
דמינג מייצר את כל האבנים וחורט עליהן בעצמו. זאת, בשל רצונו שפרויקט ההנצחה יישאר אישי.
גם כיום, לאחר שהניח מאות אלפי אבני נגף קטנות, דמינג מקפיד לחקור את פרטיהם של כל איש, אשה, ילד או ילדה שהוא מנציח. רק לאחר שלמד על חייהם של כל אחד ואחת מן הקרבנות, הוא חורט את פרטיהם על האבנים. דמינג מעיד שהתחייבות זו שקיבל על עצמו, אינה פשוטה בעבורו. פעמים רבות, סיפוריהם של האנשים שהוא מנציח עצובים וטרגיים מאוד, ומביאים אותו לידי התרגשות גדולה.