תיק רפואי מהלך

חברה שלי הגיעה למיון עם הבן שלה, תינוק חמוד וחייכן בימים כתיקונם, אך באותו ערב קווץ' אומלל ומסכן.

מה אתם רוצים? היה לו חום והוא הרגיש על הפנים - הרי לא סתם סחבו אותו למיון. כמו כל אמא מצויה במצב הזה, גם חברתי המודאגת קיוותה שהצאצא יטופל באופן המהיר והיעיל ביותר וישולח לביתו, אך אז היא הבחינה לחרדתה בנהירה של הצוות הרפואי לעברם. השמועה יצאה במיון: יש כאן סלב! אטרקציה של ממש! הבן שלה נולד עם CLP - מה שנקרא בפי העם חך שסוע, וכ‑ו‑ל‑ם רצו לנצל את ההזדמנות לחזות בתופעה הרפואית הנדירה.

הסטאז'רים, המתמחים, הרופאים הצעירים וכל השאר התעניינו מאוד במה שנעשה בפיו של הילדון, למרות שלא היה לזה שום קשר למצבו הרפואי באותו ערב. קבוצה הולכת וגדלה עמדה סביבו, וניסתה בכל כוחה להציץ ולראות במה בדיוק מדובר. אך לחולה הקטן לא הייתה שום כוונה לשתף פעולה עם קהל הסקרנים. כבר אמרנו שהוא היה אומלל ומסכן, וכל הקרקס הזה לא התאים לו בכלל. הוא סגר את פיו, בהפגנתיות או סתם ככה כי בא לו, והצוות המתוסכל ניסה למצוא פתרונות יצירתיים. "אולי נצחיק אותו, שיפתח את הפה?" הציע מישהו, וכשזה לא הועיל, הגדילה לעשות אחת הרופאות והציעה לגרום לו לבכות. באמת נחמד מצידה.

בינתיים חברתי (שבהחלט יודעת לעמוד על דעתה) ניסתה בכל כוחה לשמור על זכותו של הילדון להיות מטופל סטנדרטי ואנונימי, ולא מוצג ראווה שמשגעים לו את השכל. היא ביקשה, התחננה, כעסה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים וגם הזילה דמעה או שתיים - אך ללא הועיל. אף אחד לא הבין או קיבל את הרצון הפשוט שלה לדאוג שיניחו לבנה החולה לנפשו. בסופו של דבר, היא עשתה מעשה שמעולם לא עשתה, חתמה על שחרור מוקדם וברחה הביתה עם הילד.

הסיפור הזה הכעיס אותי ממש, למרות שאת מקום הסקרנות אני מכירה משנת השירות שלי בחדר הלידה. גם אני הלכתי לפגייה כדי לראות את התינוקת שנולדה במשקל שישה קילו, וכשהיו לידות ואקום ומלקחיים, גם אני נדחסתי לחדר יחד עם הרופאים, האחיות, המתלמדים והמתלמדות, הסטאז'רים וכוח העזר. לפעמים הייתי תוהה אם ליולדת נעים עם כל החבורה הזאת שצופה בה, אך לא נתקלתי במישהי שהביעה התנגדות. כנראה שהיו לה דברים אחרים להתעסק בהם. לפחות עמדנו בשקט בצד ולא התערבנו בחייה.

אבל בואו נצא מנקודת ההנחה שלא מדובר כאן על סקרנות גרידא, אלא על רצון אמיתי ומוצדק ללמוד ולהכיר כדי להיות רופא טוב יותר. זה חשוב מאוד, וכל בר דעת מבין שבלי לבחון ולבדוק, הידע הרפואי של הצוות יהיה חסר. ובכל זאת, כל מי שהיה מאושפז בבית חולים מכיר את ההרגשה: ברגע שלבשת את כותונת החולה, הפכת לתיק רפואי מהלך. או שוכב במיטה ושומע את הרופאים מדברים מעל הראש שלך כאילו שאתה חירש, או לא צד בעניין. אם לא תשאל ותבקש להבין מה קורה איתך, תוכל להסתובב ימים שלמים בלי לדעת על מה ומדוע דוחפים לך אנטיביוטיקה לווריד שלוש פעמים ביום.

שלא תטעו, בתי החולים מלאים אנשי צוות מסורים ומופלאים שנותנים את הלב והנשמה ודואגים בכל מאודם שנצא משם בריאים ושלמים. כך טוענת חברתי, שרכשה די והותר ניסיון בתחום, ואני מסכימה לגמרי. אבל אולי כדאי מדי פעם לחדד קצת את הרגישות, ולזכור שמאחורי החך השסוע יש ילד קטן, חולה ומסכן, שזכאי לפרטיות שלו.

בנימין זאב זאב יטרף

מצד עצמם, באמת שלא הייתי יודעת מה לחשוב על המלצות המשטרה בעניין ראש הממשלה. אני לא מעריצה גדולה שלו, למרות שאני חושבת שהוא אדם חכם, אלוף בהליכה בין הטיפות, ושהוא הביא את המדינה להישגים לא רעים בכלל. הוא לא נראה לי טיפוס מושחת, אבל האמון שלי בפוליטיקאים לא מדהים באופן כללי. ולך תדע באילו לחצים ופיתויים צריך לעמוד אדם שנמצא בראש הפירמידה. בעיניי יושר הוא עניין מהותי, ואם הוא באמת כשל, זה בעייתי מאוד. גם לא נעים לחשוב על משטרה שיש לה אג'נדה נגד ראש ממשלה, במיוחד שהעומד בראשה הוא אחד משלנו. כמה שאנחנו אוהבים לצחוק עליה, המשטרה היא גוף חשוב. אבל גם ההיסטריה שהופגנה מנגד לא ממש שידרה לי רוגע של מי שיודע שכפיו נקיות.

ולמרות הכול, יש לי הרגשה שגם אם ביבי יואשם ויעמוד למשפט וייתלה על עץ גבוה חמישים אמה, אני עדיין לא לגמרי אאמין שלא תפרו לו תיק: זה סיפור קלאסי של "זאב זאב". במשך שנים ברור לכל בר דעת שהתקשורת והשמאל מבלבלים לנו את המוח עם מיחזור בקבוקים, נרות נשמה וריהוט גן, עם סקנדלים מנופחים וקלטות מפלילות שנאספו בדרכים עקלקלות, עם כותרות זועקות ופרשנים מצקצקים. אז חבר'ה, גם אם פעם אחת יש אמת מאחורי החשדות, מגיע לכם שהליכוד ינסוק בסקרים.

בכלל, לעניות דעתי, המשיכה הקיצונית לצד מסוים בדרך כלל לא משרתת את המטרה. אולי היא אפילו גורמת בדיוק לתוצאה הפוכה. תראו את המן, שרק בגלל שמרדכי מרגיז אותו רץ מיד להשמיד להרוג ולאבד את כולם. חושבני שזלזול, לעג והכללות גורפות - גם נגד תופעות לא ראויות - רק מעוררים אנטגוניזם ומשדרים חוסר אמינות. מי שרוצה לקנות את הקול שלי מוזמן להציג עמדה קצת יותר מאוזנת ועניינית, כי מה לעשות, החיים מורכבים.

לתגובות: eramati@gmail.com