הוא הולך בשדות

לא קל לתפוס את ד"ר אלי צעדי במשרד, שכן הוא מעדיף להתרוצץ בשטח סביב כמה וכמה מחקרים במקביל: למדוד כיווני רוחות, לדגום קרקע, לעבוד עם המגדלים ולפזר גללי צאן על האדמה ולבדוק את השפעתם. בימים טובים אפשר למצוא אותו מותח גדרות ותוקע בזנ"טים באדמה.

תפסנו אותו ביום כזה, מסדר עמודים וגדרי תיל בשדות הכלניות בנגב המערבי. "פריחה משגעת, כלניות נהדרות, שומי-בר ומינים של פרחי דבורניות ש'מחופשים' לחרקים", הוא מתמוגג, "חלקם ממש נדירים". על הדרך הוא מציע מתכון לשבת: "כמובן שגדלים שם כל מיני צמחים, שכשהיינו קטנים היינו עושים מהם מרקים ותבשילים, כמו חלמית וסרפדים. זה הזמן להכין מהחלמית קציצות - לפני שהעלים גדלים יותר מדי ומאבדים את הטעם".

את השילוב בין מחקר מדוקדק במעבדה לעבודה בשדה ובישול סרפדים, מייחס צעדי למציאות שלתוכה נולד, בימים שהכול היה איטי יותר, מחובר לאדמה. "נולדתי בשכונת מרמורק ברחובות, לילדות של פרדסים, אווזים, תרנגולות בחצר ועז חולבת. הטבע והחקלאות היו חלק ממני, וזה ככה עד עכשיו".

ד"ר אלי צעדי (60) הוא אגרואקולוג במכון וולקני של משרד החקלאות, אחראי על תחום שטחי המרעה במחוז דרום והחוקר המנהל את חוות הניסיונות למחקרי מרעה זרוע 'מיגדה', שבין נחל פטיש לנחל גרר. הוא מתגורר עם רעייתו במדרשת בן גוריון שבשדה בוקר, שם גם עבד בעבר כמרצה בתחומו. כשצעדי לא רץ אחר מחקריו האגרואקולוגיים, הוא משתדל לנצל את זמנו המועט כדי להצטרף לסיורים היסטוריים ברחבי הארץ, בעיקר של העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה, בה הוא חבר. "כמדריך בבית ספר שדה אתה מעמיק בכל תחום אפשרי, זה מאפשר לך לצאת לשדה ולדבר על אבן אחת שלוש שעות. אני משתדל ללמוד כל מה שאפשר על תולדות הארץ שלנו. לכל מקום יש את הסיפורים המרתקים שלו ואני משתדל להגיע כמה שאפשר לסיורים ולשמוע כל הרצאה שאני יכול".

מה הדלק שמביא אותך להדריך ולהצטרף לכל כך הרבה סיורים?

"זה חלק מאהבת הארץ שלי – אני רוצה לדעת עליה הכול, מכל זווית אפשרית. תמיד התעניינתי בהיסטוריה צבאית. בארץ שלנו, מאחורי כל אבן וסלע יש סיפור אם אתה יודע איך למצוא אותו".

צעדי, כפי שבטח הצלחתם כבר להבין, הוא ישראלי מהזן הנכחד והטוב של סנדלים ושטח. פריק של טבע, מרחבים ושדות, וגם של המורשת וההיסטוריה של ההתיישבות הישנה והחדשה. "אהבת הארץ מוליכה אותי בשני קווים מקבילים: האחד לחזון של חקלאות משמרת, המייצרת את כל המזון הדרוש תוך התחשבות בסביבה וערכי הטבע, והשני, ידיעת הארץ וההיסטוריה שלה. זכיתי שאני מצליח לשלב ביניהן, פחות או יותר, האחת במסגרת העבודה והשנייה בזמני הפנוי".

ענף המרעה בסכנה

שמש חורפית מאירה בזוהר ירוק את הצמחייה הצעירה שנבטה באיחור רב כל כך, מייבשת את שביל העפר המתפתל בין גדרות בקר ועצים אחוזים בשלכת חלקית. פרות אדמדמות תולות מבטים אדישים בבאים, כשעגלים זעירים שזה מקרוב נולדו ממצמצים באור הבוקר. חוות כרי דשא של מינהל המחקר החקלאי – מרכז וולקני ומשרד החקלאות הצופה אל הכנרת משתרעת על 14,500 דונם ומוקדשת לחקר מרעה הבקר, והאווירה המנומנמת השורה בה עשויה להטעות. הפרות הדשנות שנפשן נתונה לעשב הרענן, לא יודעות שהן לוקחות חלק בניסוי ראשוני בשילוב הלוויין הישראלי 'ונוס', בשאיפה לניהול מדעי מדויק של שטחי המרעה הטבעי בישראל, בעזרת ידע מהחלל.

"שטחי המרעה בארץ משתרעים על כשניים וחצי מיליון דונם, והמשמעות הלאומית והביטחונית של שמירה על כל כך הרבה אדמות מדינה מובנת מאליה", מסביר צעדי, שחוות המחקר החקלאי 'מיגדה' בניהולו בדרום הארץ מיועדת אף היא לחקר גידולי מספוא בתנאי סף המדבר. "ועם זאת, הענף בסכנה שכן ההכרה בחשיבות המרעה הולכת ויורדת והמימון המדעי של המחקרים בתחום ענף המרעה נעצר".

צעדי מרצה באוזניי כיצד תמונות הלוויין מסייעות במעקב ושימור שטחי המרעה, אבל בעיקר ממחיש מדוע התחום האזוטרי לכאורה משפיע על הטבע שהישראלים פוגשים יום יום. "מרעה נכון משמעו מרעה בעל יכולת התחדשות, כך שבסופה של עונת הרעייה האדמה לא מגולחת ושוממה, ונשארת מספיק צמחייה גם בשביל המערכת הטבעית, החרקים, הזוחלים, העופות והיונקים שחיים פה. וכמובן, באופן הכי פשוט – לוודא שהטבע יישמר כך שהצמחייה תוכל להתחדש בכל כוחה גם באביב הבא".

היכולת לשמור על איזון בין המערכות הטבעיות ומעשה ידי האדם בישראל, הופכת לקשה יותר ויותר. העיור המהיר נוגס בשטחים הפתוחים, זיהום האוויר, הקרקע והמים מחמירים. כל אלו עושים את השמירה על האיזון האקולוגי למסע לא פשוט, לעיתים נגד הזרם. אבל בשביל ד"ר צעדי המסע הזה הוא שליחות מקצועית ועונג צרוף גם יחד. "זו התשוקה שלי", הוא אומר.

איך מגיע ילד רחובותי להיות חוקר נלהב של תחום כמו שטחי המרעה בישראל? צעדי חוזר אחורה ומספר על הבית, שבו ינק מילדות תודעה יהודית ולאומית מאב איש פלמ"ח ואמא מהאצ"ל. משפחת אביו עלתה מתימן, ואילו מצד אמו זוהי משפחה של ס"ט דוברי לדינו וטורקית היושבים בארץ מזה כמה דורות.

סבו זקנו מצד האם ניצל בפרעות תרפ"ט. המשפחה התגוררה בחברון, הוא עצמו היה סוחר תבואה אמיד. כשפרצו הפרעות הוא היה בעיר לבדו בלי המשפחה, ולמרבה המזל ניצל בעזרת שכן ערבי לאחר שאולץ להסגיר לידיו את המפתח לאוצר התבואה שלו. "כל כך הרבה סיפורים יש במשפחה, כל כך הרבה דברים שלא שאלתי כשהייתי צעיר ועכשיו כבר מאוחר מדי ואין את מי לשאול", הוא נאנח. "כואב הלב איך הדורות נעלמים לנו".

המשיכה להיסטוריה הביאה אותו בהמשך אל שנים של הדרכת חוגי סיירות בחברה להגנת הטבע, במקביל ללימודי החקלאות לתואר ראשון וביוטכנולוגיה לתואר שני. "ואז פרצה מלחמת לבנון הראשונה, שאחריה הייתי חייב לברוח חזרה לטבע", הוא אומר ולא מוכן לפרט. "הצטרפתי לבית ספר שדה שורק, שעל יד רחובות". צעדי ברח ממראות המלחמה אל השדות והמרחבים שאז עוד אפשר היה למצוא בלב הארץ. "בתחילתו בית הספר שדה היה במקום מדהים, בבית ישן ברחובות של פעם, עם עץ תות אדיר שתחתיו היינו יושבים ומעבירים פעילויות". לאחר זמן, עבר בית הספר לגבעת הקיבוצים של רחובות.

כמו במושבות אחרות, גם ברחובות הייתה בימים שטרם קום המדינה "גבעת קיבוצים", שהייתה למעשה חוות הכשרה חקלאית לקיבוצניקים לעתיד. באחד הימים התברר שבגבעת הקיבוצים מסתתר סוד לאומי מעניין. "תוך כדי חקר הבתים הישנים של רחובות, פגשתי גברת נחמדה בשם ישראלה קומפטון ז"ל, ששמעה מפה לאוזן שאי אז בימי המנדט התקיים בגבעת הקיבוצים, מתחת לאדמה, מפעל תחמושת סודי של ההגנה".

המושבה רחובות, שבשנות ה-40 נתפסה כפינה מרוחקת מעיני הבריטים, הייתה מקום מתאים לקידום פעולות למען המדינה שבדרך. בזכות מערכת מידור גבוהה ביותר, הצליחו בהגנה להקים מפעל תת-קרקעי מבלי שהפועלים הצעירים מגרעיני ההכשרה – ואף לא הבריטים כמובן – יגלו את הסוד. בהגנה כינו את המפעל "מכון איילון", שם הורכבו מתחת לפני הקרקע מכונות לייצור תחמושת שהוברחו מפולין בשנות ה-30, ובדרך לא דרך התגלגלו לארץ ישראל כמכונות חקלאיות, לגבעת הקיבוצים.

"הסיפור על המקום הזה הוא לא ייאמן: מסילת הברזל הבריטית עוברת 30 מטרים מהמפעל – תנועת רכבות אדירה, וכשהבריטים באים לראות מדוע חופרים בגבעת הקיבוצים בור כל כך עמוק, הם קונים את הצ'יזבט שמספרים להם החבר'ה שמדובר בבורות לאחסון תפוחי אדמה. ביום יוצקים בטון בכמויות ובלילה כלבי בוקסר ענקיים שומרים על המתחם, ואף אחד לא קולט את מה הולך שם. זה פשוט סיפור מדהים. במלחמת העצמאות העירקים יושבים בנס ציונה הסמוכה וצולפים על המתחם. היום זה בלתי נתפס שהצבא העירקי ישב בנס ציונה – אבל זה מה שהיה. המקום הזה ראה הרבה ניסים ללא ספק. בכלל, כל הקיום שלנו זה נס".

השקיה באמצעות חיידקים

כפריק של היסטוריה צבאית מצא צעדי עונג רב בהקמת המוזיאון בגבעת הקיבוצים, שפעיל עד היום, אולם תשוקתו לחקר הטבע לא נתנה לו מנוח. "הרגשתי שוב שאני חייב להמשיך בלימודים. סרקתי את כל הארץ בחיפוש אחר מקום שיאפשר לי לשלב את שתי האהבות, גם לימודי דוקטורט וגם הדרכה בשדה, עד שהגעתי לפרופסור יעקב אוקון מהפקולטה לחקלאות ברחובות, שפשוט אמר לי: 'שמע, הנה כיסא, הנה שולחן וזו המעבדה. קח את החיידק הזה למעבדה ותתחיל לעבוד עליו'. היום אין דברים כאלה", צוחק צעדי, "אבל ככה זה היה. ובאמת החיידק הזה שבה אותי בקסמו".

צעדי החל לחקור חיידק מסוים הקושר חנקן מהאטמוספירה, ולמעשה מספק חנקן טבעי לצמחים. "הרעיון שישנו חיידק שמייצר בשבילנו בחינם דשן איכותי ומספק לנו מזון – והכול בצורה טבעית ובריאה, מוליך אותי גם היום", הוא אומר. כדי לוודא שהחיידק החביב מוכן לעבוד גם בתנאי מרעה, הסתובב צעדי בשדות עם גלונים של מי-חיידקים והשקה את השטח במסירות. מוזר ומשעשע ככל שזה נשמע, הניסוי עבד.

"כשמחירי הנפט היו גבוהים היה למחקר שלי סיכוי לא רע, אבל כשהם שבו וצנחו מסתבר שהפקת דשנים כימיים – שמופקים בשימוש בהרבה אנרגיה – זולה יותר, ולכן החיידקים פחות כלכליים", הוא מסכם את התקופה, "ובכל זאת, אני הוכחתי שאפשר לדשן שטחים טבעיים בחיידקים, ולהגיע למאות אחוזים של עלייה ביבול, וכל זאת בצורה טבעית ובריאה".

עם הזמן, הפרויקטים המרובים בתחום החקלאות תפסו את עיקר עיסוקו של צעדי, כשבשנים האחרונות, כאמור, הוא עוסק במחקר אגרואקולוגי במכון וולקני של משרד החקלאות.

"יש לי את הזכות לעבוד בעבודה שאני מאוד נהנה ממנה, ובכל בוקר אני קם עם תוכניות ורעיונות חדשים", אומר צעדי. שולחן העבודה שלו אכן עמוס בסוגיות כמו: האם זליגה של חומרי הדברה בממשק עיבוד חקלאי גורמת למותן של דבורים בכוורות? האם מרעה צאן בשדות הכלניות בנגב המערבי מאיים על קיומם של המרבדים האדומים, האהובים כל כך על הציבור הישראלי בשנים האחרונות, או שמא ההפך? האם ניתן לגלות את מסלול הרעייה של כבשים בשטח פתוח בעזרת GPS ולתכנן בהתאם תוכניות רעייה נבונות יותר? ולקינוח, הוא מנסה גידול חקלאי של פטריות כמהין נחשקות בנגב.

לאחרונה פרסמו צעדי ושותפיו למחקר כמה מאמרים מקצועיים בתחום ניהול נכון ובריא של יחסי חקלאות, אדם וסביבה. אחד מהם יכול לשמש כפרסומת לעידוד הנטיעות לקראת כל ט"ו בשבט מתקרב: "רוב האנשים לא יודעים עובדה מעניינת, לפיה רק אחוז קטן מחומרי ההדברה למיניהם מגיעים ליעדם – לעשבים שוטים, פטריות מזיקות, חרקים וכדומה", אומר צעדי. "אחוז גבוה מאוד מכלל ה-2.5‑3.5 מיליון טונות של חומרי הדברה שמשתמשים בהם מדי שנה בעולם, מתפזרים מסביב - חלקם נשטפים לקרקע, אחרים מגיעים אל האטמוספירה וחלקם מתפזרים ברוח, רכובים על גבי אבק היישר אל היישובים והערים, עם משמעות בריאותית ברורה. השאלה היא האם ישנם גורמים טבעיים שיכולים לסייע בבלימת החומרים הללו והשארתם בתחומי השדה. במחקר שלנו גילינו שחגורות עצים וחורשות קק"ל הנטועים בשטחי הנגב הצפוני ומערבו מהוות חגורת הצלה שממזערת את מרבית תנועת האבק המזוהם מתחומי השדות החקלאיים".

השאלה היא האם מדינה מודרנית יכולה להתנהל בצורה סביבתית באופן שיטתי ומתוכנן? בסופו של יום צריך לספק מזון, להניע כלכלה, לבנות ועוד.

"בסופו של דבר, אנחנו צריכים למצוא את הדרך ליצירת חקלאות משמרת, כלומר, גם לייצר מזון אבל גם לשמור את עתודות הקרקע לשנים הבאות. דווקא יש יותר ויותר מודעות לנושא הסביבתי ולתפיסה הקיומית. המימוש לא מושלם ולא פשוט, אבל אני חושב שההבנה שזו הדרך ההכרחית כבר חלחלה".

החקלאים עצמם רוצים ללמוד וליישם?

"יש חקלאים שרוצים ללמוד, באים לימי השתלמות ומבקשים ליישם את המחקרים שלנו. זה נכון לקיבוצניקים ומושבניקים וגם לרועי צאן בדואים. חלקם עוינים וחשדניים כלפי המחקר שלנו, חלקם אדישים וחלקם משתפים פעולה בעניין ויש להם רצון ללמוד ולהתקדם".

יער פטריות על שטר כסף

פרט לעבודתו במשרה מלאה כחוקר במכון וולקני, צעדי מקפיד לשמר את אחד השרירים שלו מימיו כמדריך בחברה להגנת הטבע – יכולת ההדרכה וההוראה, והוא מלמד סטודנטים להוראת המדעים במכללת קיי בבאר שבע. "ההוראה היא בדם שלי, אין כמו לראות את התדהמה וההתלהבות של סטודנטים למראה יער החיידקים והפטריות הרעילות שצומח בצלחת-פטרי ששמו בה שטר של כסף. זה שווה הכול, לראות אותם מחכים לי שאכנס לכיתה, וכבר מספרים לי על החיידקים שהם הצליחו לזהות".

את ההנאה מההוראה רכש כמדריך בחוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע, בין השנים 1980‑1992. "זכיתי להדריך ילדי שמנת וגם את הילדים מהשכונות הקשות ביותר", הוא אומר. "הייתה לי קבוצה כל כך בעייתית, שהמחנך שלה אמר לי ש'אם אחד מהם ייהפך לאזרח ישראלי טוב, זה יהיה מצוין'. לימים התגלגלתי לתחנה המרכזית ברמלה, ותוך כדי שאני מחכה לאוטובוס אני מקבל צ'פחה. אני רואה איזה חייל מג"ב שמסתכל עליי ואומר לי 'שלום אלי, מה שלומך?'. לא זיהיתי אותו, והוא אמר לי 'הדרכת אותי לפני שנים... אל תשאל, הלכתי ללמוד, סיימתי י"ב, בגרות, עשיתי קורס מ"כים במג"ב ואני מועמד לקצונה'. כשחזרתי לבית ספר שדה וסיפרתי על הפגישה הזאת, רכז החוגים אמר לי 'וואלה, הצלחת'".

איך הצלחת לחבר את הילדים האלה אליך ולטבע?

"מתחילים במשחקים, חלקם תחרותיים וחלקם כדי שאוכל לתת להם אחריות. כשאתה נותן אחריות לילד שמעולם לא נתנו לו אחריות, אתה בונה אותו. למשל משחק כמו מי מצליח לאלתר ולבנות סוכה מחומרים מינימליים. אתה מחלק אותם לקבוצות ונותן לאחד הילדים להיות אחראי על קבוצת ילדים. או שבאמצע הטיול אני מוריד את התרמיל ואומר להם 'בואו נבשל מרק'. ככה, באמצע שום מקום. אז הם אוספים צמחים, עושים לביבות מחלמית ומרק מסרפדים וכולם סועדים את ליבם בכיף, ואז הם אומרים לעצמם 'וואלה, האיש הזה הכין לנו אוכל'. ככה אתה פותח את הלב שלהם".

איך אתה רואה את עתיד החקלאות בישראל?

"סבא שלי, סעדיה, שגר בפתח תקווה והיה מיקירי העיר, יצא עד גיל 90 ומשהו לעבוד עם הטורייה בפרדס. הוא לא העסיק אף אחד, עשה הכול לבד. אבל כשהתברר לו שעלות המים עולה על מחיר הפרי, הוא הפסיק לעבד את הפרדס ונאלץ למכור אותו. ביום שהפסיק לעבוד הוא התחיל לכמוש, ונפטר זמן קצר לאחר מכן. לצערי זה התהליך שקורה במרכז הארץ, ואי אפשר למנוע אותו".

נשמע עצוב. לא מרפה את ידיך?

"להפך. אני משתדל לעשות את התפקיד שלי ולקדם את הנושאים שתחת ידיי. אומנם חקלאות במרכז לא תהיה כנראה בעוד כמה עשרות שנים, אבל אני מאמין שבנגב ובגליל כן תהיה, ולכן חשוב שנדע לשמור על האדמה. דיברנו על הנגב והאתגרים שיש שם. הרי ברור שאם בתחום המרעה, למשל, האדמות יינטשו, מישהו אחר יתפוס אותן מהר מאוד, הרי אין ואקום במציאות שלנו. אנחנו רואים יום יום מה קורה בנגב וגם במקומות אחרים. שטחים נרחבים של אדמות מדינה נתפסים באופן לא חוקי, וזה מחיר שכולנו משלמים אותו".