"א-לוהים, ביקשנו שתבדיל לנו / בין צדק לעוול / והבדלת בין מים אשר מעל הרקיע / ובין מים שמתחתיו. / ביקשנו דעת טוב ורע / ונתת לנו כללים וחוקים כמו כללי כדורגל / למותר ולאסור, לשכר ולעונש / לתבוסה ולניצחון, לזכירה ולשכחה".
מילים אלו של יהודה עמיחי מתארות היטב את תחושות הריחוק והתסכול הקיימת בציבורים רחבים, מאז תנועת ההשכלה ועד ימינו אנו, ביחס לאופי הדקדקני של ההלכה היהודית, שנתפס כקטנוני.
את הרעיונות הגדולים של "והצנע לכת עם אלוקיך" או "ואהבת לרעך כמוך" תרגמו בעלי ההלכה לאינספור חוקים מסועפים ומפורטים, שגורמים לעיתים קרובות לרתיעה וריחוק שבאים לידי ביטוי במודלים שונים ומשונים של דתיות לא-הלכתית.
הרב קוק הכיר מקרוב את מצוקתם של סופרי תנועת ההשכלה בעניין זה, וזיהה אותה עם מעלת נפש גבוהה שמתגלה בימות המשיח: "החוצפה דעקבתא דמשיחא באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת". יתר על כן, הרב קוק עצמו הזדהה עם התחושה באופן אישי: "כמה דקדוק הפרטים ההלכותיים והפלפול מעכירים לפעמים את רוחי השואף לגדולות ולכללות", ומשום כך נדרש לפתח דרכים שונות להתמודד עמה.
כל המעיין בכתביו של הרב קוק מכיר היטב את ההבדלים הסגנוניים העצומים שבין כתיבתו המוקדמת לזו המאוחרת. הסגנון השירי, הכמו-נבואי, שולט בכתביו המאוחרים של הרב קוק החל משלהי המאה ה‑19 למניינם, ואילו בכתבים המוקדמים (כמו פנקס 'מציאות קטן' שיצא לאור לאחרונה) אפשר למצוא סגנון כתיבה אופייני לרבנים בני התקופה. אך שפע הכתבים המתוארכים שראו אור בשנים האחרונות מאפשר לנו לעמוד גם על התפתחויות בתכנים עצמם, בעמדותיו של הרב קוק בסוגיות שונות, ועל התפתחות כזו נבקש לעמוד בדברינו אלה.
בכתביו המוקדמים של הרב קוק, שנכתבו באירופה עד שנת תרס"ד, אפשר למצוא שתי גישות עקרוניות בנושא דקדוקי ההלכה ומשמעותם. האחת צועדת בעקבות הרמב"ם, שקבע ביחס לפרטי המצוות "שאי-אפשר לתת להם טעמים". לפי גישה זו, פרטי ההלכות אינם משקפים נאמנה את ה"כללים", את העקרונות המוסריים והרוחניים של התורה, אלא ניתנו במידה מסוימת של אקראיות למען הסדר הטוב. הרב קוק מדגיש בהקשר זה את ההכרח שבהלכה מדוקדקת לשם אחדות האומה: "שיהיה הכלל עומד מקושר יפה". כמו כן הוא מצביע על כך שחוקים מפורטים ומדויקים יוצרים רושם עז על הבריות ו"מביאים להשריש כח התורה יפה בלבבות". אולם בפסקאות אלו הוא חוזר שוב ושוב על כך שמדובר ברובד חיצוני וטפל של התורה, שעיקרה ברעיונות הכלליים והעמוקים שבה.
גישה אחרת, שנמצאת גם היא בכתבים המוקדמים, צועדת בעקבות הכוזרי. הכוזרי ממשיל את המצוות לבריות אורגניות, צמחים או בעלי חיים, "המחוברות מיחסים עדינים ממה שניתן לדמיין, אשר אילו נפגמו יחסיהן פגימה קלה ביותר יהיה הצמח ההוא או בעל החיים ההוא מקולקל או חסר". הרב קוק מציע אינספור דימויים נוספים: הוא ממשיל את דקדוקי ההלכה לכנפיים המגינות על היונה, לנימים דקים המקבלים את הדם מן הלב, לענפים הנובעים מתוך הגזע ולפלגי-מים המסתעפים מן הנהר. בכל הדימויים הללו הוא מדגיש את הקשר האורגני בין הפרטים לכללים, את החיבור המעניק לדקדוקים המעשיים זיקה אל הרעיונות המופשטים. אך הוא גם שב ומדגיש את ההיררכיה ביניהם: בסופו של דבר יש לב ויש איברים, יש נהר ויש פלגים, יש גזע ויש ענפים. "הדינים הם בסוד קווצותיו תלתלים, והן בחינת השערות. אבל הפנימיות היא המוח עצמו". ומשום כך: "ראוי שלא להרבות בעניני פלפולי ההלכות כי אם המוכרח למעשה המצות". עיקר העיסוק הרוחני שלנו צריך להיות בשורשים, ביסודות הרוחניים של התורה, "וכל מה שהאורה הכללית תהיה יותר מאירה, כן ימצא יותר בנקל את זהר אורם של הניצוצות הנסתרים".
שינוי עמוק
בכ"ח באייר תרס"ד עלה הרב קוק לארץ ישראל והחל לכהן כרבה של יפו. חודשים ספורים אחר כך מתחלפת הגישה ההיררכית בגישה שוויונית יותר: "כמו שהכלל חביב בטבע מפני שאורו מורגש, כן צריך להיות הפרט נחמד וחביב". גם המשלים מתחלפים בדימוי מסוג אחר, שחוזר פעמים רבות בכתבים מאותה תקופה: "הדיוק הוא תולדת השלמה כמו שדיוק דקדוק השפה הוא נערך לשלמותם של המדברים בה". הפרטים הם שפת הכללים. הם האופן שבו יורדים הרעיונות אל המציאות ובאים לידי ביטוי בתוכה. מתוך כך נובעת המלצה חדשה, שאותה יישם הרב קוק עצמו. במקום להתעמק בכללים ולקוות שישפיעו מאורם על הפרטים, "חובת כל הוגה דעות לעסוק בתורה לשמה, בליבון הלכה שתהיה מבוררת כשמלה". מכיוון שהעקרונות המוסריים גנוזים בפרטים, הדרך הנכונה להבין אותם היא מתוך עיון ודקדוק בפרטי הפרטים, שמתוכם יופיעו הרעיונות הכללים בשלמות. הדרך ללמוד על האידיאל החברתי של התורה היא מתוך דקדוק בדיני צדקה, ועיון בגדרי מלאכת בורר ילמד אותנו, יותר מכל עיון פילוסופי עצמאי, על מעמדו של האדם כיוצר ביחס לבריאה.
בשלהי שנת תרע"ד נסע הרב קוק לכנס של אגודת ישראל בשוויץ, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ לשהות שם, ולאחר מכן בלונדון, במשך חמש שנים. בכתביו מאותה תקופה אפשר למצוא שינוי עמוק בגישה לשאלתנו. ראשית, הוא מסרב להכיר בלגיטימיות של תחושת הריחוק מן הפרטים, אף שהוא עצמו העיד עליה בעבר (כפי שהובא לעיל): "בכל מקום שאנו מוצאים, בספרות ובחיים, איזו הורדה או הקטנת ערך של המצוות המעשיות ודקדוקיהן, הכל הוא נובע מתוך באר צרה נכריה של ארס המינות". אך חשוב יותר הפתרון שהוא מציע. שוב אין הרב קוק מעודד אותנו לראות בפרטים השתקפות של הרעיונות הכלליים של התורה, אלא חותר למצוא בהם משהו אחר: "הטוב הגנוז במעמקי הפרטיות, הוא פורה דווקא מאותו הטוב העליון שממעל לכל כללות". פרטי ההלכה גונזים בתוכם רעיונות עמוקים, סודיים, שאינם נובעים מן העקרונות ה"כלליים", המובנים לנו. דיני צדקה לא ייתנו לנו תמונה מדויקת יותר של ההשקפה הכלכלית של התורה, אלא יחברו אותנו לשפה סודית, פנימית, של רעיונות הנמצאים מעבר להישג ידה של המחשה האנושית.
תקצר היריעה מלדון כאן בגורמים לשינוי שחל בעמדתו של הרב קוק, בתהליכים שעבר עם עלייתו ארצה ובאלו שפקדו אותו בשנות המלחמה. נבקש רק לדלות מדבריו את האפשרויות השונות שהוא מציע לנו כדי להתמודד עם סוגיית היחס להלכה, אשר מטרידה אותנו היום אולי יותר מאי פעם. התנועה הראשונה שדרש מאיתנו הרב קוק היא תנועה של ויתור, של קבלת פרטי ההלכה כמחיר שעלינו לשלם תמורת יציבותה של המערכת ההלכתית בחברה. התנועה השנייה, שאותה לימד הרב קוק עם עלייתו ארצה, היא תנועה של חיפוש: דיוק ההגדרות ההלכתיות תוך כדי ניסיון לדלות מתוכן תובנות עקרוניות ומחשבתיות. ואילו התנועה השלישית שהוא ביקש להנחיל לנו היא חיבור לשפה הפנימית של ההלכה. שפה שאיננה מדברת בלשון התרבות המודרנית, אך היא לא פחות חיונית ואמיתית.
מאמרים למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)