מעל ראשיהם של תושבי שכונת נתיב האבות שבגוש עציון תלוי כרגע סימן שאלה גדול.
אם בג"ץ ישיב בחיוב לבקשה שהוגשה השבוע, הם יקבלו ארכה של שלושה חודשים. 90 יום שבהם יעמדו בתיהם על תילם עד שכף הדחפורים תחריב אותם. אם בית המשפט לא ייטה חסד, ההרס יתבצע בתחילת השבוע שלאחר פורים.
חודשים ארוכים מנהלים אנשי נתיב האבות מאבק. המלחמה שלהם היא תודעתית ומשפטית. מי שהתייצב לצידם בחיבוק גדול הוא מטה 'נוער למען נתיב האבות'. מטה יצירתי וחרוץ, שהביא לשכונה בשבת הכי חורפית השנה כמעט אלף בני נוער. המטה הזה לא מפסיק להעמיד דוכני הסברה ולקיים פעילויות להגברת המודעות לנושא. בני הנוער כבר מנהלים הרשמה לאוטובוסים ליום פקודה. הם מתכוונים להיות שם, לצד האנשים שבתיהם ייחרבו על לא דבר. מרשים, אידיאליסטי, אכפתי. השאלה היא רק איפה אנחנו, המבוגרים, בכל הסיפור הזה.
לא מעט אנשי ימין תומכים בתושבי השכונה. הם כותבים על ההרס המיותר בפייסבוק או מדברים על העוול בשולחן ליל שבת. יפה, אבל לא מספיק. אם היינו כולנו נמצאים בזירה הזאת לפני חצי שנה או אפילו שלושה חודשים, מתייצבים לצד משפחת ארונוביץ' כשהנגרייה שלהם נהרסה, יכול להיות שהדברים היו נראים אחרת. אם היינו יותר אכפתיים לא רק בדיבורים אלא במעשים, ייתכן שמנהיגי הבית היהודי והליכוד, שצריכים את הקול שלנו (לנוער אין עדיין פתק לקלפי), היו מבינים שזה הרצון של בסיס הבוחרים שלהם. נבחרי הציבור היו מקבלים מסר חד וברור שהם צריכים להפוך עולמות כדי לשנות את גורל תושבי השכונה. אבל לא. אנחנו, המבוגרים, מרשים לעצמנו להיות בטראומה. טראומת העקירה מגוש קטיף.
לפני 13 שנים לא היה כמעט מי שנשאר בבית. כל אנשי הימין השתתפו בפעולות מחאה, הפגנות בצמתים, שרשרת אנושית, כפר מימון ואפילו מעבר למגורים בגוש קטיף. אנשים הרגישו מעורבים ומחויבים. נכון, זה לא הלך. אנשי גוש קטיף וצפון השומרון גורשו מבתיהם. מפח הנפש וטעמה המר של האכזבה נשארו איתנו עד עצם היום הזה. ככה החמצנו את הצלת השכונה הזאת, אבל יש עוד מה לעשות.
ביום הפינוי צריכים להתייצב בנתיב האבות גם מבוגרים. מבוגרים שיחבקו את תושבי השכונה ויגידו "אנחנו איתכם", מבוגרים שישאגו לעבר נבחרי הציבור "אל תאפשרו עוולות כאלה". בואו נהיה שם ביום פקודה, בואו נקום מהאבל על הפגנות ההתנתקות. עברו כבר מספיק שנים.