1
חתימת הסכם עד המדינה עם שלמה (מומו) פילבר, היא מסוג המהלכים שעליהם נטבע הביטוי "צל"ש או טר"ש".
אם המהלך שתפרו במשטרה ובפרקליטות יצליח, רגע החתימה על ההסכם יהיה הרגע שבו הטבעת הפלילית סביב נתניהו נסגרה. אולם צריך לזכור שעדיין קיימת האפשרות, גם אם סבירותה נמוכה, שפילבר לא יצליח לספק את הסחורה. אם פילבר לא יצליח לקשור את שתי קצות החוט בפרשה 4000, פרשת בזק, ולהראות קשר ישיר בין מתת לתמורה, ייהפך בדיעבד רגע החתימה לאחד מרגעי השפל של שלטון החוק בישראל.
לפני שניכנס קצת לפרטים הידועים, צריך לומר מילה על הרעיון של עד מדינה. עד מדינה, על פי פקודת הראיות, הוא אדם שהיה שותף למעשה עבירה ומעיד נגד שותף אחד או יותר, לאחר שהובטח לו דבר מה בתמורה. החוק, מטבע הדברים, מתייחס לעדות כזאת בחשדנות, שהרי עד המדינה הוא מי שכבר הודה שהיה שותף לפשע אחד. מה אם כן ימנע אותו מלבצע פשע נוסף של הפללת חף מפשע רק כדי להינצל מעונש? לכן קובע סעיף 54א (א) לפקודת הראיות כך: "בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע; לעניין זה, 'עד מדינה' - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה".
כל משטרה או רשויות תביעה היו שמחות לא לעשות לעולם שימוש בעדי מדינה, אבל המחיר של טהרנות בנושא הזה עלול להיות מחיר כבד. פשעים חמורים ייוותרו בלתי מפוענחים, והחוטאים הגדולים יותר ייצאו נשכרים. עם זאת, ההיגיון בשיטה תקף רק אם ההסכם נחתם עם השותף הזוטר לעבירות, על מנת שיפליל את השותף הבכיר ממנו.
מבחנו הקריטי של עד מדינה כאמור הוא לא בסיפור שהוא מספר. בנוגע לסיפור הזה אנחנו חשדניים מאוד. מבחנו הוא ביכולת לספק לחוקרים ראיות שייתנו "סיוע", בלשון החוק, לסיפור הזה. פילבר, על פי החשדות הידועים לנו, היה איש הביצוע בקשר הבעייתי שבין שאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק, לנתניהו. אם היה שם אכן קשר מושחת, פילבר הוא האיש שיודע יותר מכל אחד אחר לספר עליו. כעת יצטרך פילבר לא רק לספר, אלא גם להביא לחוקרי המשטרה הוכחות לדבריו. טיב ההוכחות הללו יקבע את עתיד התיק, עתידו של בנימין נתניהו כראש ממשלה, ובמידה כלשהי אפילו את עתידה של מדינת ישראל.
2
מסריח אך לא פלילי
עוד לפני הידיעות הראשונות על חתימת הסכם עד המדינה עם פילבר בשלישי בשעות הבוקר, התפוצצה מה שהייתה נראית לרגע אחד פרשיית שחיתות מהחמורות בתולדות מדינת ישראל. לרגע נדמה היה שראש הממשלה, באמצעות אחד המקורבים אליו ביותר, יועץ התקשורת ניר חפץ, הציע לקדם את מועמדותה של השופטת בדימוס הילה גרסטל לתפקיד היועמ"ש בתמורה לסגירת תיקי החקירה נגד שרה נתניהו.
מהר מאוד התברר שהחוטים בפרשה הזאת מגיעים, במקרה הכי חמור, עד ליועץ התקשורת חפץ, ואין כל ראיה, לפחות עד לרגע זה, שראש הממשלה ידע בכלל על ההצעה. עוד התברר שלא מדובר בפנייה שיזם חפץ, אלא בתגובה שניתנה לכאורה לפנייה של היועץ האסטרטגי אלי קמיר, המקורב הן לגרסטל והן לחפץ, אשר ניסה לברר אצל חפץ איך אפשר לקדם את מועמדותה של גרסטל לתפקיד. אגב, כל מי שעיניו בראשו יודע שגם לו הייתה גרסטל משיבה בחיוב להצעת הדיל המושחת, לחפץ מצידו ככל הנראה כלל לא הייתה יכולת לספק את הסחורה.
עד כאן סיפורו של דיל מושחת מאוד שלכאורה נרקם בראשו של מקורב לראש הממשלה, אך היה חסר כל היתכנות מעשית מלכתחילה. סיפור מסריח, אולי בעל היבט פלילי מסוים, אך בטח לא פרשיית השחיתות המטורפת שנדמה היה תחילה שמדובר בה. החלק שבאמת מדהים בסיפור הזה הגיע לאחר שנשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות נתנה לחוקרי המשטרה עדות פתוחה בפרשה. חיות, כך מתברר, שמעה מגרסטל בזמן אמת, או לטענתה זמן קצר לאחר מעשה, על ההצעה שקיבלה (ודחתה אותה מיד כמובן). גרסטל הייתה נסערת, אך חיות, שופטת בית המשפט העליון נזכיר, לא חשבה שהיא צריכה לעשות משהו עם הסיפור, שלטענתה היה "מעורפל". מדובר באמירה שהיא לא פחות ממדהימה. כיצד ייתכן לא לדווח על ניסיון לשחד שופטת בדימוס במטרה לסגור תיקים פליליים בניגוד לחוק? מדהימה לא פחות היא גם החלטתה של חיות לפרסם הודעה רשמית ובה פרטי העדות שמסרה לחוקרי המשטרה, בניגוד למצב המקובל שבו נחקרים ועדים אינם מתייחסים לעדותם בתקשורת. האם חיות איננה מכירה את סעיף 244 לחוק העונשין האוסר במפורש שיבוש הליכי חקירה?
3
לא בדיוק תמורה
על פי הדיווחים עד כה, אחת מזרועותיה המשמעותיות של פרשה 4000 נוגעת לאופן סיקורם של בני משפחת נתניהו באתר האינטרנט 'וואלה' בשנים הרלוונטיות. האתר, שנשלט בידי איש העסקים שאול אלוביץ', העניק כביכול סיקור אוהד לראש הממשלה ובני משפחתו, ובתמורה לכך נתניהו כשר התקשורת מנע פגיעה בעסקיו של אלוביץ' בתחום התקשורת, בעניינים הקשורים לרגולציה על קבוצת בזק. כאמור, זה כנראה רק חלק קטן מהסיפור, ולפרשייה הזאת יש לכאורה גם היבטים אחרים, חמורים לא פחות, אבל ברשותכם נתמקד כרגע בחלק הזה.
מה שעולה עד כה מהדיווחים הוא ניסיון לצייר תמונה של עסקת שוחד, שבה ניתנת לאיש הציבור תמורה בדמות סיקור תקשורתי מפרגן ומלטף. הבעיה היא שסיקור תקשורתי הוא טובין מסוג מאוד מאוד עמום. ברור לכל בר דעת שפוליטיקאי, עובד ציבור, נושא משרה שיפוטית וכדומה שמקבל מעטפות של מזומנים, חייב לתת הסבר מניח את הדעת מדוע הן הגיעו אליו, אחרת יש כאן משהו מאוד מאוד חשוד. גם כאשר מדובר במתנות הניתנות בשווה כסף, כאשר לא מדובר בזוטות אלא בשווי משמעותי, עצם העברת המתנה לאיש הציבור מעלה שאלה, עוד לפני שאנחנו יודעים מה נתן איש הציבור בתמורה. נכון, גם בשני המקרים הללו, אם אי אפשר לסמן תמורה ברורה מצד איש הציבור לנותן הכסף או המתנות, לא ניתן יהיה להרשיע בעבירת השוחד. אולם ברור שעצם קיומה של המתת מעלה חשד כבד שיש כאן תמורה, ושצריך ללכת לחפש אותה.
סיקור תקשורתי אוהד הוא אירוע שונה לחלוטין. הרי ברור שכתבה אוהדת לפוליטיקאי איננה שקולה להעברת כסף או שווה כסף. בכל יום מתפרסמות כתבות אוהדות כלפי פוליטיקאים שונים ומשונים, ואגב, אפילו כלפי שופטים. איש איננו רוצה לחיות בעולם שבו לתקשורת אסור לומר מילה טובה על איש ציבור. בנוסף לכך, סוד גלוי הוא שאופן סיקור תקשורתי הוא גם כלי של עיתונאים להשגת מידע. כך למשל קורה לא פעם שעיתונאי שמעוניין לקבל מידע על נושא א', משלם על כך בפרסום ידיעה מפרגנת למקור המידע בנושא ב'. למה? כי זו הדרך להשיג מידע מעניין. בהנחה שעיתונאים מעדיפים שלא לשלם כסף תמורת מידע, המטבע שנותר בידם הוא מטבע הסיקור, משום שאיש בעולמנו איננו מנדב מידע חינם.
הגדרה של סיקור תקשורתי מפרגן כמתת שמעלה חשד לקבלת תמורה היא מהלך הרה אסון לעיתונות. הרי אם כך עשויים הרבה מיחסי העיתונאי-מסוקר שמנהלים עיתונאים עם פקידים ונבחרים להיחשב בדיעבד כעסקאות שוחד. המשמעות היא סירוס משמעותי מאוד של יכולתה של התקשורת להביא לצרכניה מידע בעל משמעות. זה כמובן לא צריך להעניק חסינות אוטומטית לסיקור עיתונאי, וייתכנו מצבי קיצון שבהם נכון לבחון את אופן הסיקור התקשורתי של איש ציבור כזה או אחר, אולם הזהירות הנדרשת כאן היא גדולה מאוד.
*** הפינה הכלכלית ***
מחיר למשתכן כמסך עשן
מה קורה למחירי הדירות בימים אלה? תלוי את מי שואלים כמובן. אם מסתכלים על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אפשר לראות ירידה מסוימת במחירים בסוף שנת 2017. במהלך 2017 כולה נרשמו אומנם עליות מחירים של יותר משני אחוזים בממוצע, אולם לקראת סוף השנה בהחלט אפשר לראות על פי נתוני הלמ"ס ירידת מחירים. נשמע כמו בשורה טובה? אולי.
בשנה שעברה החליטה הממשלה, בלחץ משרד האוצר והמטה הממשלתי לדיור, להורות לשמאי הממשלתי להפסיק לפרסם מדד מחירי דיור מטעמו. השמאי, אשר כפוף למשרד המשפטים ולא למשרד האוצר, נהג לפרסם מדד מחירים רבעוני, שהתבסס על סקירת העסקאות של דירות ארבעה חדרים ב‑16 הערים הגדולות. ההנחה שעליה התבססה הסקירה הייתה שהעסקאות הללו משקפות נאמנה את המגמות בשוק הדיור. אולם לאחר שפעמים אחדות העידה סקירת השמאי הממשלתי על עליית מחירי גבוהה יותר מזו שעליה העידו נתוני הלמ"ס, החליטה הממשלה בלחץ האוצר פשוט להפסיק לפרסם את הנתונים הללו.
השמאי הממשלתי הפסיק כאמור לפרסם את הסקירה שלו, אולם השמאים החליטו לא להפקיר את הזירה. שמאי המקרקעין אוהד דנוס, אחד השמאים הבולטים בישראל ומי שכיהן עד לאחרונה כיו"ר לשכת השמאים, ממשיך לפרסם סקירות רבעוניות המשתמשות באותם הפרמטרים. לפי הסקירות הללו מחירי הדירות לא רק שאינם יורדים, הם אף ממשיכים לעלות, גם בסוף 2017.
מה גורם להבדל? הסיבה לפער בין נתוני השמאים לנתוני הלמ"ס נעוצה ככל הנראה בתוכנית מחיר למשתכן. השפעתה של התוכנית ושל מחירי הדירות הנמכרות במסגרתה על המדד הכולל גדולה הרבה יותר כשמדובר בנתוני הלמ"ס. למעשה, התוכנית מטה כלפי מטה באופן משמעותי את מדד מחירי הדירות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אם המדד היה בוחן רק את מחירי הדירות שנמכרו בשוק החופשי תוצאתו, כך מסתבר, הייתה שונה.
וזה אולי סיפורה הגדול של תוכנית מחיר למשתכן. שר האוצר כחלון יודע שהקריירה הפוליטית שלו תלויה עד צוואר בעיקר בנתון אחד: מחירי הדירות. לכן הוא יודע שעליו לעשות הכול כדי לדאוג שהמחירים יירדו, או לפחות שיהיה מי שיציג נתונים מוסמכים שלפיהם המחירים ירדו. תוכנית מחיר למשתכן היא התשובה שלו לצורך הזה. העובדה שמחירי הדירות הנמכרות בשוק החופשי ממשיכים לעלות צריכה להדליק אצל כולנו נורה אדומה, כי תוכנית מחיר למשתכן לא תוכל להימשך לעד. המשמעות של המצב שנוצר היא שבחסות מסך העשן של התוכנית השוק הריאלי ממשיך לטפס, וכשמסך העשן יתפוגג יתברר שהמציאות עגומה עוד יותר משחשבנו.
לתגובות: shlomopy@gmail.com