כבר כמעט שבועיים, מאז ראש חודש אדר, שעם ישראל נמצא תחת ההנחיה להרבות בשמחה וביום פורים מצוות השמחה תגיע לנקודת שיא נוספת, אך האם ניתן לחנך אדם לשמוח גם כשקשה, כשדברים לא מסתייעים, כשבעיות לא פשוטות הופכות חלק משגרת יומו של אדם?
את הספר 'הולך תמיד איתי' כתבה אריאלה בן ארי אחרי לא מעט קשיים שכללו עשרות שנים ללא ילדים, התמודדות עם מחלה קשה של בעלה עד לפטירתו, ועם כל זאת היא שומרת על ראיה אופטימית ושמחה של החיים. ביומן ערוץ 7 הביאה את סיפורה האישי:
"היינו נשואים 35 שנים ללא ילדים. היינו במאמצים על אנושיים עד כדי סיכון חיים ולא נפקדנו. היום אני מבינה שזה לא היה תפקידנו בעולם, אבל אז זה היה חלום שלא התממש, תקווה שמתנפצת, קשיי חברתיים וכאבים גופניים בעשרות טיפולים. אדם רוצה להעביר את הנצחיות שלו הלאה, אבל הקב"ה נותן מכה ונותן גם תרופה. הוא נתן לנו אהבה גדולה מהחיים. שנינו אנשים עם אור ואופטימיות ואמונה שדברים מכוונים והם לא תאונה. יש לנו דרך, שליחות ותיקון".
"החברים והמשפחה מכירים זאת אצלנו. לא הגדרנו את עצמנו אף פעם עקרים, כי עקרות היא מצב רגשי ותודעתי, של ראיית החסר. היא לא מצב אמתי. אנחנו לא שואלים למה, כי זו שאלה שמעורר בנו את הספק, ולוקחת אותנו אחורה אלא לאיזו מטרה".
"היכולת לחיות בשמחה בתקופה מאוד קשה כואבת ולא ממומשת הייתה כי הכלי שלנו היה הכרת הטוב על מה שיש. כמו שלא יכולתי לשאול על הטוב והשפע שקיבלתי בחיים כך אני לא יכולה לשאול על הייסורים והרע הנקודתי של אותו זמן. אנחנו מתמקדים בחסר אבל צריך להתמקד במלא. זהו המשפט 'איזו עשיר, השמח בחלקו', לראות בשבור את השלם ובחס את המלא. הייתה לנו יכולת על ידי המון שירה ואופטימיות, הייתה לנו עבודה, חברה ומשפחה ואהבה וטבע וציפורים ובריאה נפלאה", מספרת בן ארי ומתארת כיצד הייתה שולחת את בני שיחה להתבונן ביופי של הבריאה ולהתמקד בקיים הגדול שמסביב.
"הזמנים החסרים הם מאוד קצרים אז למה לשים את הפוקוס על החסר?", היא שואלת ועוברת אל התקופה הקשה ביותר, תקופת מחלתו של משה ז"ל: "לימים בשנה האחרונה משה חלה ועבר מסכת ייסורים לא מהעולם הזה, הוא עבר קטיעת רגל עם חלק מהאגן ללא תקווה, ובגבורה גדולה הוא הסתכל על מה שכן נשאר לו מהגוף, הוא ראה את הנהגת הבורא ואת מה שהוא צריך לעשות בעולם. הוא הגיע לשמחה מאוד גדולה אחרי שיצא מסכנת חיים. היה ראה שהוא עצמאי באופן חלקי, שחזרה לו השירה והתפילה במניין. ראינו את היש".
רוח אופטימית זו מלווה את בן ארי גם לאחר שמשה נפטר: "אחרי שמשה נפטר אני ערירית על פי ההגדרה המילונית, ושלא יהיו אי הבנות, התרסקתי, חצי מהנשמה שלי נלקחה ממני, הוא אהבת חיי, יש לנו זוגיות גדולה מהחיים, וכשהוא נפטר זו שוקת שבורה ותהומות, אבל לשנייה לא הגדרתי את עצמי כערירית. ערירות זה מצב רגשי. כל התפילות שלי הן שהקב"ה יעזור לי לראות את המלא שבחסר".
"באחת משיחות הפרידה שלנו אמרתי שמה שהיה בינינו ייתן לי כוח להמשיך. הוא אמר לרב מסוים שהוא מבקש שיעזרו לי לחזור לשמחה אחרי מותו", ממשיכה בן ארי בסיפורה. "מהרגע שהוא חלה כתבתי את הרגשות, הקשיים והליווי שלי לפרידה שלו. כשהוא נפטר זה היה הכלי היחיד ששמר לי על השפיות".
"הספר עוסק בהפכים בחיים. יש מוות וחיים, חושך ואור ייאוש ותקווה. הכאב הוא ההפך משמחה ולא העצב שהוא אינסוף של רע". עם זאת מדגישה בן ארי שהדברים אינם מגיעים במקום כאב עמוק על פטירת בעלה. "לא הפסקתי לבכות שנתיים, אבל הכאב מצמיח. זה לא לטמון ראש בחול, זה להתמודד עם שאלות אמוניות. יש שבר וירידה ואחר כך יש עליה. זה עבודת ה' בשמחה. באנו לכאן לעבודה פנימית שכזו. לחיות ללא שמחה זה בזבוז".
עוד היא מספרת על התובנה שספרה יכול וצריך לצאת אל העולם הרחב, ספר שכתיבתו לא החלה מתוך יעד להפוך לספר כלל ועיקר: "שנתיים וחצי לאחר שנפטר הבנתי שכתבתי משהו שיש בו ערך אוניברסאלי. כשהוצאתי את הספר לאור ילדתי את הילד שלא היה לנו, ילדתי את התוצר הנצחי שלנו. אני חושבת שמשה מאוד גאה בילד הזה שלנו. נולדתי מחדש ואני אדם מאוד שמח, למרות שמשה לא נמצא ואין לי את הילדים שלו לחבק אותם".
על התגובות שהיא מקבלת על הספר ועל המסר שמאחוריו ובין דפיו מספרת בן ארי: "אני מקבלת מאות תגובות על הספר. מאוד מתפעלים כי רואים שזה נורא נגיש, לא משהו ללא חלום באספמיה ללא השגה. רואים את זה אחרי כל משפט, רואים כמה אני מרוסקת אחרי כל טיפול הפרייה שנכשל ומשה אומר בואי נצא אל הטבע, נשמע ציפורים ונהיה ליד מים זורמים. יש בטבע כלים שצריך רק לפתוח את העיניים ולראות אותם".
"לא מסתכלים עליי כעל איזה עב"מ. רואים את הכנות והאמת, רואים שאנחנו אנשים מהישוב שרכשו את המידה הזו והיא אין סופית. לטוב ולרע אין סוף. כשהייתי בתהומות התובנה היא שבמקום בו נשים את הפוקוס שם נהיה וזה גדל. זו חוויה נרכשת כמו כל מידה שאדם מסגל לעצמו. גם ברוח זה אותו דבר".