אישה אחת מול מערכת שלמה, זה בערך הנושא הכללי של הסרט בעל השם המוזר והיבש משהו 'שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי'.
העיירה היא עיירה אמריקנית דרומית שרק תימהונים ופושעים נוסעים בכבישיה השוממים. בצומת שכוחת-אל מוצאת את מותה נערה בשם אנג'לה, כשבלילה עגום אחד היא יוצאת מפתח ביתה לבדה. הרוצח לא נמצא ונראה שהעיירה המנומנמת ממשיכה לישון את שנתה בשקט, עד שהאם מחליטה להקיץ את הנרדמים, לפתוח את תיבת הפנדורה מחדש ולרדוף אחרי אשמים, לא משנה מי יהיו.
כבר בסצנת הפתיחה אפשר להבין את הפואנטה של הסרט: מילדרד (פרנסס מקדורמנד) מתבוננת בשלושת השלטים שניצבים בצד הדרך השוממת, ונראה שמשהו מתבשל במוחה. שלושת השלטים הביזאריים הללו יהיו מעתה למוקד הסרט ולמרכז ההתרחשות: ההאשמות שמילדרד מאשימה בהן את מפקד המשטרה האזורי, התגובות המפתיעות (והאכזריות) של המשטרה, וההתנפצות הצפויה של השגרה הלעוסה והעייפה למכביר בעיירה.
למרבה האכזבה, העלילה בסרט לא אחידה מספיק ונראה שהאירועים לא נובעים זה מזה באופן ישיר. מפקד המשטרה וילובי (וודי הרלסון האיכותי מ'טירת הזכוכית'), למשל, מחליט (זהירות, ספוילר) במפתיע להתאבד בלי ששום רמז מטרים יצביע על כך, התאבדות שלא מספקת דרמה וגם לא תורמת באופן משמעותי לעלילה. שוטר אחר בשם דיקסון עובר סאגה מזעזעת, כשלא ברור בכלל למה הוא נבחר להיות הקורבן התורן. אבל מעל הכול ניצבים השלטים עצמם שמאבדים את האפקט די מהר, ומרבית העניין שהם מספקים מתכלה כבר בשליש הראשון של הסרט. כמה דרמה יכולים לספק שלושה עמודים שכרזות ענק מופיעות עליהם? מריבות סביב שלטים הן לא בדיוק דבר שמפיל מהרגליים.
אין ספק, המשחק של מקדורמנד ראוי לשבח והוא בעצם זה שמחזיק את רוב הסרט. השפתיים החתומות והפרצוף הנוקשה מצליחים להטיל אימה גם על מי שחשב שיצא לו להכיר כמה קלפטעיות בימי חייו. מילדרד היא אם כל הנשים החזקות והביצועיסטיות, ונראה שהיא מתעלה על כולן בחוסר הרסן שלה ובתוקפנותה המתמיהה. ועם זאת זה לא מספיק כדי שייווצר עניין אמיתי בסרט. עלילה טובה בנויה על תסריט איכותי, וזה, כמדומני, חסר כאן.
לאור הביקורות המשבחות של הסרט, שהבטיחו פרסי אוסקר למכביר, לא נותר אלא להתפלא ולהתאכזב לנוכח הטעם התפל שהותיר בי 'שלושה שלטים'. מילדרד הזועמת לא מצליחה לחדור אל הלבבות, וגם רגע הכנות הקטנטן בשיחה עם הגרוש שלה לא מספיק כדי להעביר את הרושם הקשה שנוצר מהדמות הלא-אמפתית הזאת. היחיד שמצליח איכשהו לגלם דמות נורמלית ולגעת באמת הוא הבן של מילדרד ואחיה של אנג'לה, רובי. רק עליו מרגישים את הקושי האמיתי בהתפרקות המשפחה לנוכח האסון, והוא היחיד שמספק משפטים שאין בהם עודף רגש ופאסון מיותר.
'שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי' הוא סרט על מאבק, אך לא על הזדהות. הכאב לא נוכח בו, ועל כן גם ההזדהות עם מטרת המאבק לא נוכחת. אולי עדיף היה שהעיירה המנומנמת תמשיך לנמנם עוד קצת. לא היה קורה שום דבר אם עולם כמנהגו היה נוהג.