מכל הגלויות, ועם כל הבעיות

את קולו של העיתונאי הוותיק אריה גולן, איש 'כאן' רשת ב', מכירים כמעט כל הישראלים.

אבל את הדרך שעשה עם הוריו לישראל באחת העליות הפחות מוכרות בשנותיה הראשונות של המדינה – עליית גומולקה, מכירים קצת פחות. "בינואר 57' התחילה מהומה בבית, אמא נסעה לוורשה לסדר מסמכים לעלייה לפלשתינה. ידעתי מה זה פלשתינה כי ההורים שלי היו מאזינים ל'קול ציון לגולה' ביידיש. הם היו נכנסים לאמבטיה, מדליקים את הרדיו ומכוונים אותו לגלים קצרים".

הווליום היה נמוך, כי פולין שבה נולד וגדל גולן הייתה קומוניסטית ושליטי פולין לא התירו ליהודים לעלות. ובכל זאת, בשנת 1956 עלה לשלטון בפולין ולדיסלב גומולקה. הוא היה קומוניסט אבל גם רפורמיסט. גומולקה התיר ליהודי פולין לעזוב את המדינה בתנאי שיעלו לישראל. תנאי נוסף היה שהעולים וילדיהם יוותרו על אזרחותם הפולנית. בעלייה הזאת, שנמשכה עד שנת 1960, עלו לארץ 35 אלף יהודים. "השלטונות היו עוינים וההורים הרגישו שזה הזמן לעזוב".

במאי 57' הם יצאו לנמל בצפון צרפת, משם עלו על רכבת שחצתה את צרפת לכל אורכה עד סמוך לעיר מונפלייה, למחנה הסוכנות. שם המתינה לאביו של גולן הפתעה. "היו שם גם יהודים ממרוקו. אבי לא ידע שיש כאלה יהודים. הוא עבר את השואה, שם איבד את אשתו ובתו, אבל לא הרחיק מעבר לפולין. הוא היה בטוח שכל היהודים באשר הם נראים כמו בוורשה ודוברים יידיש. פתאום הוא פגש אנשים אחרים שלבושים בגלימה לבנה ובנעלי שפיץ". כעבור שבועות אחדים כולם יחד עלו על אונייה לישראל, "והיה לנו כיף". בעודם על האונייה, הציעו נציגי מדינת ישראל לאריה, שעד אותו רגע קראו לו ליאון, לשנות את שמו. "הם הציעו לי אריה או יהודה". שנים מאוחר יותר, כשהתקבל לגלי צה"ל ונתבקש להחליף את שם משפחתו, הוא בחר לעבור מסקורניק לגולן. "אז זה לא הפריע לי, הייתי בשל לכך, רציתי להיות ישראלי. אבל אבי נעלב מאוד, הוא היה שריד יחיד מכל משפחתו. היום אני רואה את זה כלא פחות מפשע".

משפחת סקורניק-גולן נשלחה לבאר שבע, "היינו רואים גמלים מהחלון". אמו לא מצאה את עצמה במרחב החדש ותוך חודש ברחה המשפחה הקטנה לחברים בקריית מוצקין, משם עברה לגור במחסן קטן, ליד לול תרנגולים. מאוחר הגיעה למעברה בהרצליה. "לא היה לנו גרוש על הנשמה. להורים לא הייתה עבודה". הם מכרו את כל מה שהיה להם כדי לקיים את המשפחה, כולל טבעות נישואין. לילד אריה היה דווקא טוב. "פגשנו המון עולים, ממרוקו וממצרים, והיה כיף גדול. היינו הולכים למועדון של מפא"י ואחר כך למועדון של מפ"ם. ליד המעברה היה שיכון של תימנים וגם שם היו לי הרבה חברים. לא היה לנו כלום, אבל לאף אחד לא היה".

עם הזמן מצאו ההורים תעסוקה. האם, שבפולין לא עבדה, הייתה לפועלת חקלאית. האב עבד במפעלים שונים ופוטר כל 11 חודשים, עד שהסביר לו מי שהסביר שהכול מפלגתי ושעליו להשיג את הפנקס הנכון. כך נמצאה לו עבודה קבועה, לבני המשפחה רווח והם עברו לדירת שיכון של שני חדרים של יוצאי פולין. "כל המשפחות היו קטנות, בלי קרובי משפחה, בלי סבתות ובני דודים. שנים לא ידעתי מה זה בן דוד, איך זה מרגיש. עד שנישאתי לרעייתי, בת לעדה הסורית, שלה יש משפחה גדולה". רבים מן העולים בעליית גומולקה השתלבו בתרבות ובתקשורת. למה? גולן לא יודע להסביר. "נטעו בנו אמביציה, אבל את זה עושות כל האימהות היהודיות, לא?".

"מהר, לפני שהשער ייסגר"

מדינת ישראל מגיחה לעולם ביום שישי, ה' באייר תש"ח. להורים המאושרים אין הרבה זמן לחגוג, העימותים עם ערביי הארץ כבר בעיצומם. למחרת צפויות מדינות ערב לפלוש ולתקוף. 6,000 איש ואישה יקפחו את חייהם במלחמה הזאת. בעוד התושבים ילקקו את פצעי האבל המדממים, הם יקלטו לתוכם את בני עמם ממקומות שלא חלמו עליהם, עולים חדשים רבים יתדפקו על הדלת וכולם יחד יחלקו בפת הלחם הדלה שתהיה כאן, מה שיביא למדיניות הצנע. העשור הראשון של מדינת ישראל יתאפיין בקליטת עלייה מסיבית. קליטה שתכפיל את מספר התושבים מ‑650 אלף למיליון ו‑200 אלף.

אחת העליות הדרמטיות שהפתיעה בהיקפה את המדינה הצעירה הייתה עליית יהודי עיראק. שלמה הלל התחיל להבריח צעירים מבגדד, אנשי המחתרת הציונית, כבר ב‑47'. כשליח של המוסד לעלייה ב' הוא הצליח להבריח 150 צעירים וצעירות בשלוש טיסות שונות. אבל בנובמבר, אחרי ההצבעה על החלוקה, היה ברור שמדינת ישראל תצטרך נשק והרבה, והמטוסים שהביאו את הצעירים גויסו לטובת העניין.

במאי 48', בהפוגה הראשונה, הוא טס לפריז. מעיראק החלו להגיע עדויות על מאסרי יהודים. "הצבא העיראקי המובס החל לחזור הביתה וההתנכלות ליהודים, במיוחד לציונים, גברה", הוא מספר היום, בגיל 94, מתוך זיכרון צלול. הלל הבין שאפשר לברוח לטהרן ומשם להגיע בדרך עקיפה לארץ. הוא ניגש למנהל הג'וינט בצרפת, ג'ו שוורץ. "הוא שאל: כמה תוכל להביא? הגזמתי ואמרתי: 2,000 איש". הלל חבר לאלכסנדר גלסברג, יהודי שהתנצר והפך לכומר ובמלחמת העולם השנייה החביא ילדים יהודים במנזרים. "הוא אמר לי: אני מכיר את הקהילה האשורית (קהילה נוצרית קטנה באיראן, ע"ל). אכיר לך את ראש המסדר והוא יעזור לך". בעזרת גלסברג החל הלל להבריח את אנשי המחתרת. אבל הטפטוף הפך לזרם. "זה הגיע להיקף שלא היה בתוכנית שלנו. עד מרץ 1949 ברחו יותר מ‑12 אלף איש לטהרן. לא היה לי איפה לשים אותם, או מה לתת להם לאכול. פלשנו ברשות לבית העלמין היהודי הישן והקמנו שם מחנה".

אבל מדיניותה של המדינה העיראקית כלפי היהודים רק הלכה והחמירה. היהודים פוטרו מעבודותיהם הממשלתיות, לצעירים לא ניתנה עבודה, האנטישמיות גברה ויהודים עונו בכלא. "הקמנו קול צעקה שנשמע באו"ם. אז, בשנת 49', מעמדנו כמדינה היה שונה", מסביר הלל, "זה היה שנים ספורות אחרי השואה ומי שהתנכל ליהודים נתפס בצורה גרועה. הבנק הבינלאומי עמד לתת לעיראק מלווה אבל עצר אותו". נורי א-סעיד, שליט עיראק, התפטר ובמקומו עלה תאופיק סווידי. השליט החדש הבין ש‑12 אלף יהודים כבר ברחו והשאר רוצים לברוח, והיה אובד עצות. "הוא הזמין אליו את מי שהיה ממונה על הקהילה היהודית אז, יחזקאל שם טוב, ושאל אותו מה כדאי לעשות. אמר לו שם טוב: 'הם צודקים, תן להם ללכת. בטח ילכו כמה אלפים וזהו. לך יהיה טוב וגם לי'". ההערכה בעיראק הייתה שיצאו משם 6,000‑7,000 איש. בישראל העריכו שלאחר שיפתח סווידי את השער, יעלו לארץ עשרת אלפים איש.

באחת הגיחות של הלל לארץ, הוא נפגש עם לוי אשכול, שהיה באותה עת אחראי על המעברות. "הוא אמר לי: סע לבגדד, תגיד ליהודים ברוכים הבאים אבל תגיד להם לחכות. אין לנו בתים, אין לנו אוכל ולא עבודה. הם יפגינו בסוף מול הבית שלי". השיחה דכדכה את הלל. "אמרתי אם כך, אני לא נוסע. אחרי יומיים אמרו לי שבן גוריון קורא לי. זו הייתה הפגישה הראשונה האישית שלי איתו. נכנסתי והוא אמר לי: 'כל מה ששקולניק (השם הקודם של אשכול, ע"ל) אומר הוא צודק. אבל תמהר ותביא אותם כי אין לדעת מתי השער ייסגר'". השיחה נחרתה היטב בליבו של הלל. "השיחה שלנו התקיימה במרץ 50'. בדיוק שנה לאחר מכן נסגר השער והיהודים לא יכלו לעלות יותר". בשנה הזאת גימדה המציאות את ההערכות המפליגות ביותר. 104 אלף עולים הגיעו מעיראק.

"אשכול צדק במה שהוא אמר. בעיראק היו יהודים עשירים מאוד והיו עניים מרודים, אבל אף אחד לא גר באוהל. כשהם הגיעו לישראל לא היה איפה לשכן אותם. לקחו אנשים, משפחות, תינוקות, ושמו באוהל". בשלהי 51' התחוללה סופה עזה וחריגה, שעקרה אוהלים והותירה את האנשים בלי קורת גג. "זה היה נורא, גם אוכל לא היה, היה ממש רעב", הוא אומר, כואב את העבר כאילו אירע היום, "אבל זכינו והצלנו את האנשים האלה".

"נישקנו את המטוס"

אבל עוד לפני שישראל שירתה את העולים מהתפוצות השונות, שירתו העולים אותה. "בסוף מלחמת העולם השנייה", מתאר ד"ר אבי פיקאר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל בבר-אילן, "היו על המזוודות 70 אלף פליטי שואה. אל מחנות העקורים שהקימו משחררי הכיבוש הנאצי מגיעים יהודים מכל רחבי אירופה, וכמות האנשים הולכת וגדלה". בשנת 46' הם גדלים ל‑100 אלף איש, ואחרי הפוגרום בקילצה והתגברות תנועת הבריחה מגיע מספרם לרבע מיליון. "הם הכוח הדיפלומטי הכי חזק של התנועה הציונית", מסביר פיקאר, "מעבר לתפיסה הבסיסית של 'להיות מקלט בטוח', זה הכלי המדיני לקבל מדינה".

לפני קום המדינה, התאפיינו העליות בצעירים או משפחות שהגיעו לארץ מבחירה, כאלה שיכלו להתאקלם בארץ חדשה. אבל עכשיו, מבינים אנשי התנועה הציונית, המציאות השתנתה. יגיעו לכאן גם זקנים וחולים, לא רק מי שיכול לעשות, אלא גם מי שיצטרך משענת. ובכל זאת, עדיין התפיסה השלטת הייתה שהעולים משרתים את המדינה המתהווה. "הייתה דילמה בין בניין ארץ ישראל להצלת היהודים. בהתחלה בן גוריון רצה להביא לישראל מיליון עולים כדי שיהיה כאן רוב יהודי. פחות היה אכפת לו מה קורה בגלות". מיד אחרי הכרזת המדינה, באותו מעמד ממש, קרא בן גוריון מנשר המכריז על ביטולו של הספר הלבן. הגזירה על מכסות עלייה בוטלה. כך נפתחו שערי מדינת ישראל הצעירה לעלייה המונית. "בן גוריון אמר: נעלה מיליון עולים והם יגורו במחנות פליטים ובבתי תמחוי. זו הייתה כניסה בעיניים פקוחות לתוך מציאות של מעברות. זו הייתה החלטה מודעת להביא הנה אנשים בלי חשבון", אומר פיקאר.

מדינת ישראל לא רק פתחה את שעריה, היא אף שלחה שליחים לחוץ לארץ, מימנה אנשים שיחפשו את העולים, יארגנו אותם במחנות ויסייעו להם לעלות. עם הזמן מתקיים מהפך מחשבתי כפול. ראשי המדינה הצעירה מתחילים לראות במדינה ככזו שיש לה כוח ויכולת להיטיב עם העם היושב בגולה ועם העולים. הם מתחילים לחשוב בכיוון של עליית הצלה. חלקו השני של המהפך הוא תודעתי-גיאוגרפי. השליחים לא נשלחים רק לארצות אירופה, כי אם גם לארצות ערב. פיקאר מסביר מדוע היה צריך בכלל מהפך כזה. "עד השואה העם היהודי היה מורכב ב‑90 אחוזים מיהודי אירופה, ומשם גם הגיעו מרבית העולים. החל משנות ה‑40, מדינות ערב, שהיו עד אז מקום בטוח יחסית לתושביהן היהודים, מתחילות להיות מקום שלא טוב לגור בו. הערבים מקשרים בין היהודים שגרים אצלם ובין הציונות, והיהודים מתחילים לסבול".

בכורת העליות של יהודי מדינות ערב והכואבת שבהן היא עליית 'מרבד הקסמים' מתימן. 6,000 יהודים מתימן הגיעו ארצה באמצעות סרטיפיקטים בזמן מלחמת העולם השנייה, ו‑5,000 נוספים הגיעו ארצה לקראת תום מלחמת העצמאות, בין השאר בעקבות פרעות שבוצעו ביהודי עדן. באותה עת היו בישראל 30 אלף יהודים יוצאי תימן, ו‑50 אלף שנותרו בגלות. פרופ' אסתר מאיר-גליצנשטיין מאוניברסיטת בן גוריון מספרת שאת עלייתם של יהודי תימן תיאמו ביניהם שליט תימן, שרצה להיפטר מהיהודים, והשליטים הבריטיים בעיר עדן, שהייתה אז מושבה בריטית. שני הגורמים העריכו שלכל היותר ירצו לעלות 20 אלף עולים. הם פנו לנציגי הג'וינט וסיכמו איתם על הקמת מחנה מעבר סמוך לעדן. התנאי של הבריטים היה שלא יהיו במחנה יותר מ‑1,000 איש ביחד, ושתהיה רכבת אווירית שתעלה את העולים ארצה.

"מדינת ישראל בכלל לא הייתה בתמונה. אם היו שואלים אותם", מספרת מאיר-גליצנשטיין, "הם היו מעריכים שברגע שהשערים ייפתחו, כולם יבואו". אבל מדינת ישראל הסמיכה את הג'וינט לטפל בנושא וכאן החל האסון. מנהיגי הג'וינט בצרפת לא האמינו להערכת ה‑20 אלף. הם הבטיחו שתהיה רכבת אווירית, אך זו מעולם לא הייתה. "ביוני-יולי 49' נפתח המחנה ואנשים התחילו להגיע. בסוף יולי היו שם 1,000 איש. בספטמבר היו כבר 15 אלף". הצפיפות והעובדה שהם נמצאים במדבר עם החום של תימן והרוחות, בצירוף העובדה שמצפון תימן ועד דרומה עברו דרך ביצות, גרמו לתחלואה גבוהה ולמוות. בית קברות נפתח ליד המחנה, והממתינים לעלייה קברו את מתיהם, 15 מתים ביום, "מי שלא מת ממלריה, נדבק".

רחל סלומון הייתה בערך בת תשע כשהגיע השליח מארץ ישראל לעיירה הקטנה שבה גרה. הוריה נפטרו כשהייתה פעוטה והיא גדלה אצל אחיה, שהיה סוחר דגנים. "השליח אסף את החכמים ותלמידי החכמים ואמר שצריך לעלות לארץ הקודש, שהיא שממה. כולם התחילו למכור את הדברים שלהם. היו כאלה שהערבים אמרו להם: 'לא ניתן לכם לעזוב עד שתלמדו אותנו את המלאכות שאתם יודעים לעשות'".

רחל הייתה צעירה, אבל זוכרת את טלטולי הדרך. הם נסעו במשאיות עד מחנה חאשד, מחנה העולים. "כבר בדרך מתו הרבה. כל יום היו מתים". התנאים במחנה היו קשים. רחל מספרת על לקיחת תכשיטים, החרמת הבגדים היפים ועל מוות. הרבה מוות. היא מספרת על יום העלייה למטוס וזוכרת איך נישקו אותו העולים "כאילו זה כסף". גם את האדמה נישקו כשירדו מהמטוס, כי הרגישו שהגיעו אל הארץ המובטחת. אבל גם בישראל היה קשה, קשה מאוד. "הגענו לעין שמר, היו מחלקים אורז וקצת מרק. זה לא היה קל. אחרי שנה-שנתיים הגענו למחנה אוהלים בגן יבנה. המים היו במרחק חצי שעה הליכה מהאוהלים. כשירד שלג האוהל עף".

החורף הקשה הביא לפינוי מעברת האוהלים לבסיס תל נוף. סלומון הודיעה שהיא לא חוזרת לגן יבנה ויהי מה, ושוכנה במעון לבנות עולות בירושלים. כשבגרה, חזרה לבית אחיה. "היה קשה, לא הייתה עבודה ולא היה אוכל. אפילו לחם חילקו רק למי שהיו לה ילדים. עד היום אני לא יכולה לראות שזורקים לחם". סלומון חושבת שבני העדה שלה היו תמימים יותר ולכן קופחו. "עלינו מאהבה וסבלנו מאהבה. אף פעם לא אמרנו 'חבל שבאנו' כי זו ארץ הקודש, אנחנו יודעים את התנ"ך. היו קשיים, אבל זה עבר".

גליצנשטיין-מאיר מספרת שכשעשתה את המחקר על העלייה הזאת, היא מאוד כעסה על מדינת ישראל ועל כך שהפקידה פרויקט שנוגע בדיני נפשות בידי ארגון פילנתרופי. היום, ממרחק הזמן, היא יודעת שהיו אסונות נוראים אבל לא הייתה כאן כוונת זדון, כפי שמשתקף מהתנהלות ראשי המדינה מרגע שנודע להם המצב הקשה. כשהעולים הגיעו ארצה, שיעור התמותה שלהם היה קטסטרופלי. "מתוך 40 אלף, 30 אלף היו חולים במלריה. גורמי הבריאות טסו לחאשד והבינו מה מתרחש שם. מדינה נורמלית הייתה אומרת: אלפי אנשים נמצאים בדרכם אלינו עם מלריה ומחלות טרופיות נוספות שאנחנו לא מכירים. נעצור את העלייה, נבודד אותם שם, נטפל בהם וכשיבריאו נעלה אותם לכאן. אבל זה לא מה שקרה. בן גוריון כינס ישיבת ממשלה, והורה לג'וינט לתגבר את הטיסות. הוא הסב מטוסים של חיל האוויר להבאת העולים ארצה. המוטו שלו היה 'עדיף שימותו פה מאשר שם'".

בישראל הוקמו מחנות לעולי תימן בלבד כדי לבודד אותם ולטפל במחלה. "ואז מתגלה היקף הזוועה. בספטמבר 49' מכריזות רשויות הבריאות שיש לאשפז 3,000 תינוקות בדחיפות כי הם במצב של גסיסה. אני לא יודעת אם באותה תקופה היו בכל הארץ כולה 3,000 מיטות אשפוז. זו הסיבה שהוקמו גם מרפאות לעולים בתוך המחנות. על הבסיס הזה, ומתוך הילדים והתינוקות המאושפזים, תצמח פרשיית ילדי תימן. חלק מהילדים לא יוחזרו להוריהם והם יגדלו במסגרות אחרות".

ממסד קולט אבל מפלה

במקביל לעליית יהודי תימן, המשיכו להגיע עקורי אירופה וגם עשרות אלפי יהודים מבולגריה ומיוגוסלביה. מטורקיה עלו 30 אלף יהודים שלא חיכו לתיאום עם אף גורם בישראל, ואליהם הצטרפו גם יהודים מלוב. ד"ר פיקאר מספר גם על העלייה מרומניה שמתרחשת בשנות ה‑50, עלייה מפתיעה גם היא, משום שמדובר במדינה קומוניסטית. "אנה פאוקר, שרת החוץ הקומוניסטית אך היהודייה של רומניה, מתחילה לתת ב‑1950 יותר ויותר דרכונים ליהודים ומאפשרת להם לצאת לישראל. יש אומרים שאחיה הציוני טס אליה ושכנע אותה לעשות את זה. זו התפוצה היהודית הגדולה ביותר באירופה. מגיעים ממנה 115 אלף יהודים". מדינת ישראל מתחילה לעלות על גדותיה. "זה כמו אמבטיה מלאה, ואז מישהו פותח את הברז בשיא הכוח".

האם העולים התקבלו כאן במאור פנים? לא בהכרח, תלוי מי. היחס ליהודים ניצולי השואה היה אומנם מסתייג, אבל היחס לעולים ממדינות ערב היה נגוע בגזענות והיררכיה מתוך תפיסה שיש מדינות מתקדמות ויש פרימיטיביות. כשראו שמי שמגיע לכאן הם לא תמיד היהודים הרצויים, "החליטו להאט את קצב העלייה במדינות שבהן היהודים לא היו בסכנה, כלומר במדינות צפון אפריקה. המענה השני לעלייתם של יהודים אלו היה להשקיע בחינוך ולהטמיע אותם מהר, מה שידוע בכינוי 'כור ההיתוך'", מסביר ההיסטוריון ד"ר צבי צמרת. עולי עיראק, למשל, שהיו בחו"ל פקידים ברמות גבוהות, ניהלו מסחר בינלאומי והיו עורכי דין מוערכים מאוד בעיראק, נתפסו במדינת ישראל כערבים, והחליפות שלהם נתפסו כפיג'מות. את ילדיהם הוציאו מהבית ונתנו להם חינוך אחר, ישראלי-צברי ורחוק מהאמונה וממנהגי הבית. ילדים רבים ברחו לזהות החדשה, מה שהצמיח משברי זהות אצלם ובקרב משפחותיהם.

גם מי שלא הוצא מביתו, היה צריך ללמוד. למדינה הצעירה הצטרפו עשרות אלפי תלמידים חדשים שצריך היה להקים בשבילם בתי ספר וגנים. אלפי אנשים מכל רחבי הארץ התנדבו למשימה. "האתגר העיקרי היה להנחיל את השפה. זה היה הישג אדיר שכולם תוך כמה שנים ידברו עברית, רובם גם ידעו קרוא וכתוב". מהלך הקליטה ההמוני הצריך מהיישוב גם כסף, הרבה כסף. "בעבר ראיתי בהסכם השילומים עם גרמניה פחיתות כבוד. היום אני יודע שזה הציל את מדינת ישראל. זה, המלווה האמריקני והכסף של הגופים הפילנתרופיים". אתגר נוסף היה מציאת מקומות עבודה לכולם. "בשנים הראשונות היו עבודות יזומות. נטעו כאן חמישה מיליון עצים כדי שאנשים יקבלו 12‑15 ימי עבודה בחודש. זה היה שיגעון של בן גוריון. היה צורך גם בסלילת כבישים ובהרבה בינוי. הוקמו 30 עיירות פיתוח ו‑300 מושבים וקיבוצים. גם זה לא היה פשוט. היו עולים שלא היו רגילים בעבודה פיזית".

כשמזכירים את המושג עיירות פיתוח נוגעים בעוד פצע כואב. "רבים מדברים על כך ש'זרקו את העולים לנגב'", אומר צמרת, "אבל נתחיל בזה שמי שדחף את העולים לנגב היה בן גוריון, שחי בעצמו בנגב. כשהוא הגיע לשם בקושי היו שם מים. לא היו עצים ולא דרכים ולא היה לו טלפון במשך תקופה ארוכה". בן גוריון היה מוטרד מאיום של פצצה גרעינית על ישראל. בגלל החשש הזה, מסביר צמרת, הוא רצה לפזר את האוכלוסייה. "הוא הסתכל במפה ואמר: יש לנו מדינה אבל אין לנו עם. השגנו גבולות, אבל אין מי שיושבים על הגבולות". בקום המדינה חיו 1,033 יהודים בנפת באר שבע. ב‑61' חיו בה 79 אלף.

איך קרה שלנגב נשלחו רק עולי מדינות ערב ולא האשכנזים?

"גם את האשכנזים שלחו. אבל להם היה ילד או שניים, כי הם היו משפחות של ניצולי שואה שרק התחילו לקום. לכן היה להם הרבה יותר קל לצאת מהנגב. המשפחות מארצות ערב היו ברוכות ילדים. ראשוני ירוחם היו רומנים". עם זאת, צמרת מודה שהייתה גם אפליה וגזענות. "הקולטים כמעט כולם דיברו יידיש. היישוב הוותיק הרגיש גם רגשות אשמה וגם רגשות חמלה כלפי השואה. זה היה צירוף של דברים".

לצד האתגרים הגדולים, מסכם צמרת, סיפור העשור הראשון של מדינת ישראל הוא סיפור מדהים, נס של קיבוץ גלויות. הדרך הייתה קשה ונעשו בה לא מעט טעויות כואבות, "אבל בשנת 60' הייתה פה מדינה אחרת. כמעט לכל עולה היה בית. הלוואי שלילדים שלנו היה היום מה שהיה אז לעולים. אני קורא לזה נס העלייה הגדולה. צריך לדעת להעלות גם את זה על נס".