"אמא", התפלאתי, "למה את קונה כל כך הרבה בקבוקי יין? אנחנו בקושי גומרים בקבוק בשבת אחת!".
אבל פתאום, כשראיתי קונים רבים שהעמיסו בקבוקי יין בעגלותיהם, נזכרתי פתאום: השבוע יחול פורים! כן, אני זוכר שיש מאמר חז"ל על זה שאדם צריך לשתות בפורים הרבה יין, אבל האמת היא שלא הבנתי למה. לי היין די חריף ואני שותה רק טיפה אחרי שאבא עושה קידוש.
"נכנס יין – יצא סוד", זה מה שאמרה לי אמא כששאלתי אותה בנסיעה חזרה הביתה למה שותים יין. "אם היית משתתף בסעודת הפורים אצל סבא שלי, שהיה רב גדול, היית מבין איזה סודות נהדרים יוצאים לו אחרי שהוא טועם קצת יין. אנשים היו מגיעים מרחוק כדי לשמוע חידושי תורה שלו, שסתם ככה ביום רגיל הוא לא היה אומר בבית המדרש". ניסיתי לדמיין את סבא של אמא, שאותו הכרתי רק מתמונות, יושב בראש השולחן עם זקנו הלבן, בידו כוס של יין וקולו הצרוד מעט מגלה סודות שכולם מקשיבים להם בהתפעלות סביב השולחן.
"אבל אמא, לא כולם רבנים כמו סבא שלך!", הקשיתי, "אילו סודות אנשים רגילים יכולים להוציא מעצמם בסעודת פורים?".
"אם האדם הוא טוב, אז יש לו סודות טובים", חייכה אמא, "בוא נחכה ונראה".
בצוהרי חג הפורים התקבצו ובאו אלינו כל בני המשפחה. סבא וסבתא, הדודים, בני הדודים, האחים הנשואים שלי ואפילו כמה חברים ושכנים. אמא ערכה שולחן גדול ויפה עם המון מטעמים, ופיזרה עליו בקבוקי יין. הגברים החלו לשתות, והאווירה נהייתה שמחה ועולצת. כולם רקדו ושרו סביב השולחן, כל אחד עם התחפושת המקורית שהביא לעצמו.
אחרי שעה בערך, כשמצב הרוח של כולם היה נראה מרומם מהרגיל, שמענו לפתע את אחי הגדול שמוליק מתחיל לבכות בכי חרישי. "שמוליק, מה קרה? פורים היום!" התפלא עליו אבא, שהציע לו כוס יין נוספת. "לא, אני לא יכול להמשיך ככה יותר!", קולו רעד. כולם השתתקו, ושמוליק ניגש לאבא וחיבק אותו חיבוק ענקי, כמעט הרים אותו באוויר: "אבא, אני כל כך מצטער! אתה זוכר את השנים שרצית שאקום לתפילה, שאבוא איתך לבית הכנסת, שנלמד יחד בין מנחה לערבית, כמו שאר השכנים שלנו? ואני כל כך רציתי לעשות לך דווקא, להרגיז אותך. אני לא יודע למה עשיתי את זה, גרמתי לך צער אבל אתה לא אמרת כלום. עכשיו כשאני אבא לילדים קטנים אני מבין איזו שטות עשיתי, כמה זה פוגע, אתה סולח לי אבא, נכון?!", ודמעות גדולות התגלגלו על לחייו. עיניו של אבא היו נוצצות אף הן. הוא ושמוליק התחבקו שעה ארוכה, ואז החלו לרקוד, כשהם קופצים לגובה ומצחיקים את כל הילדים.
ההפתעה הבאה של הסעודה הייתה זרח, הדוד הרווק המבוגר שלנו. זרח בדרך כלל שותק, עצוב כזה, כי הוא חי לבד ובודד. אבל פתאום, אחרי שתי כוסות יין, ראינו זרח אחר: "תשמחו, ילדים, תשמחו! איזה טוב ה'! ראיתם איזה אוכל נהדר יש לנו? איזו משפחה נהדרת ה' נתן לי? יש לי עם מי לחגוג את פורים, אני לא לבד!". סבא יחיאל ניגש לזרח, הצטרף איתו לכוס יין נוספת וגילה פתאום ש"אתה יודע כמה אנחנו מתפללים בשבילך? אני וכל המסובים כאן גוזרים עליך שעד שנה הבאה אתה מגיע לכאן עם אשתך", וכולם החלו לרקוד סביב זרח כאילו הוא החתן ממש. כשרקדתי עם כולם, חיכיתי כבר לשמוע מה יהיה הסוד הבא.