השבוע עלתה לשידור מיני סדרת הטלוויזיה 'סאלח פה זה ארץ ישראל', המבוססת על סרט באותו שם.
הסרט, פרי יצירתו של תושב ירוחם דוד דרעי, עורר עם הקרנתו בבתי הקולנוע פולמוס רחב כשהציג את ההיסטוריה של עליית יהודי צפון אפריקה לישראל תוך הרחקתם המכוונת לאזורי הספר. הסרט, כמו גם הסדרה, מבקש להראות כיצד הרחקת יהודי צפון אפריקה לפריפריה נעשתה מתוך תכנון מוקדם ובאמצעות הפעלת שורת אמצעים מניפולטיביים נגד העולים.
הציטוטים הרבים המובאים בסרט מבקשים להמחיש את גודל העוול. כך לדוגמה, התבטא משה קול, ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות, בישיבה שנערכה ב‑1955: "ראשית, תפסיק לתת להם לאכול, אנו לא פנסיון. ולכן גם אם אנו מעלים אנשים, עליהם להתחייב ללכת לאן שאנו נשלח אותם... ימותו ברעב, או שילכו להתיישבות, או שאין לנו שום עסק איתם. לא ניתן להם שום תמיכה ושום סעד".
הצפייה בסרט לא מאפשרת לצופה להישאר אדיש לגילויים המובאים בו. תגובתי האמביוולנטית לסרט נשענת על רקע היותי בן לאב שעלה מלוב ולאם שעלתה מאיראן, ועל ארבעה אדנים: חובה להכיר, מותר לכעוס, צריך להבין, ראוי לתקן.
חובה להכיר את העובדות המובאות בסרט, גם ובעיקר אם הן הועלמו מספרי ההיסטוריה אודות אותה תקופה, שכן אי אפשר לקיים דיון מעמיק על הסוגיה מבלי להכיר את הנתונים. בנוסף לכך, בהחלט מותר לכעוס על היחס המשפיל שקיבלו עולי צפון אפריקה, כפי שמעיד הציטוט המובא לעיל ושפע ציטוטים נוספים כמוהו המובאים בסרט.
אלא שצריך גם להבין את ההקשר ההיסטורי הרחב, הכולל את התרחבות גבולותיה של המדינה בעקבות מלחמת העצמאות, גלי העלייה ההמוניים שהגיעו למדינה הצעירה והענייה, תפיסת הצורך הלאומי מעל לרצונות הפרטיים, תפקידן של עיירות הפיתוח במאמץ ההתיישבות והחשוב מכול – רצונם של רוב העולים להגיע לישראל ולקחת חלק בכינון המפעל הציוני. כל אלה נעדרים כמעט כליל מהשיח המובא בסרט וחבל שכך, שכן היעדר הבנת ההקשר עלול להביא לתחושות קיפוח ותסכול לא פרופורציונליות.
רק ההכרה, הכעס וההבנה מאפשרים להציע דרכים אפשריות לתיקון העוולות המוצגות בסרט באופן בונה: לא ניצול המקרה לשיסוי המזרחים באשכנזים או תושבי עיירות הפיתוח באנשי הממסד המפא"יניקי, כי אם זיהוי מנגנוני פיצוי הוגנים דוגמת שינויי גבולות מוניציפליים וחלוקת הכנסות עדכנית בין רשויות.
התבססות על תחושות זעם ונקם בלבד עלולה לגרום נזקים רבים, ביניהם העצמה מיותרת של השסע העדתי, הגדלת המתחים בין המרכז לפריפריה, והעמדת האתוס הציוני-התיישבותי המשותף בסכנה.
הכותב הוא מנהל הפרויקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית