בחודשים האחרונים מתנהל קמפיין נרחב להפעלת לחץ לביטול המדיניות להרחקת המסתננים למדינות שלישיות בטוחות.
בשביל לנהל קמפיין בעידן שאחרי מהפכת הידע אין כמובן צורך בידע ונתונים. בשביל שהקמפיין יתפוס ברשתות החברתיות יש לחזור על הסיסמאות שנבחרו בידי קופירייטרים מבריקים, לחתום על עצומות מבלי להכיר את העובדות, ומומלץ למצוא פרזנטורים למילוי מקומה של אנה פרנק וחסידי אומות העולם. הקמפיין המאורגן היטב מקפיד להפריח סיסמאות ולהישאר בכותרות כיאה לרוח התקופה.
אך למרות הקמפיין המושקע, בשבועות האחרונים מתברר כי העם מקשה את עורפו והדיון הציבורי מתחיל להתבסס על עובדות ונתונים. בשולי מהדורות החדשות יש אפילו מי שמבקשים לבחון בצורה כנה את השאלות המורכבות שמעלה המדיניות. לאט לאט נחשפים השקרים שעומדים מאחורי הקמפיין שמבקש להשחיר את פני ישראל, ולהציג אותה כמדינה גזענית שמרחיקה בכפייה רק שחורים. השקרים כאילו עשרות אלפי הגברים הצעירים שהסתננו לכאן הם פליטים וכאילו מדינת ישראל שולחת אנשים אל מותם, התנפצו אל מול המציאות ונתוני רשות האוכלוסין וההגירה והשיח עבר להתבסס על נתונים.
כמובן שגם אם ישראל איננה שולחת אנשים אל מותם, וגם אם המדיניות איננה גזענית, היא מעלה שאלות קשות. האם אין מקום לאפשר למי שכבר נמצא כאן להישאר? האם אין דרך לסייע לאנשים שרק רוצים לשפר את איכות חייהם למרות שאינם פליטים? מה לעשות כאשר המשאבים מוגבלים והסיוע בא על חשבון תושביהן של שכונות חלשות מבחינה סוציו-אקונומית? המעבר מסיסמאות לנתונים מאפשר את קיומו של שיח מורכב, לא קל ולא פשוט. דיון כזה צריך להתנהל על בסיס הנחות מוצא אחרות והוא מוביל לבחינת מדיניות ההגירה הישראלית.
מה ניתן לעשות? ב‑2009 פרסמו אמנון רובינשטיין, שלמה אבנרי וליאב אורגד קווים מנחים למדיניות הגירה של "קשה מבחוץ - רך בפנים", כלומר: להקשות על כניסתם של מהגרים לישראל, אך להכיל את מי שכבר כאן ולהעניק לו הכרה והטבות סוציאליות שונות, גם אם אינו פליט. ההצעה גובשה בטרם הגעתם של גלי המסתננים מאפריקה לישראל, ולא כוונה אליהם. כיום יש מי שמציעים לאמץ מדיניות דומה ביחס למסתננים מאפריקה. לשיטתם זה לא באמת משנה מה הסטטוס של מי שכבר כאן, האם הוא פליט או מסתנן שביקש לשפר את איכות חייו.
אולם נראה שמדיניות כזאת איננה ישימה ביחס למהגרים שהפער בין מדינות המוצא שלהם ובין מדינת ישראל הוא כה גדול. במבט גלובלי אנו עדים לתופעה של מיליונים שמסכנים את חייהם ומבקשים להגר מאפריקה וממדינות העולם השלישי למדינות מתקדמות יותר כדי לשפר את איכות חייהם, ויש מי שכבר מזהים עידן חדש של נדידת עמים גלובלית. למרות שאין לאירופה ולאפריקה גבולות יבשתיים, מיליונים עושים את דרכם בסירות מבריחים, במשאיות קירור, ברגל ואפילו דרך סיביר כדי להגיע לרווחה כלכלית. במציאות כזאת, מודל ה"קשה מבחוץ" אינו ישים, כל עוד הפער בין מה ש"בפנים" ובין מדינות המוצא כה דרמטי. המודל שהוצע כדי להתמודד עם סיטואציה אחרת אינו נותן מענה לגלי ההגירה ממדינות העולם השלישי.
מדינת ישראל צריכה להעניק מקלט זמני עד יעבור זעם למי שהוא פליט. ישראל לא יכולה ולא צריכה להיות חלומם של נערים אפריקנים, אוקראינים או בנגלדשים. מדיניות הגירה אחראית מחייבת את מדינת ישראל להבחין בין פליטים ובין מי שאינם, ולא לאפשר למסתננים להתבסס כאן באופן קבוע. התבססותם תוביל לפתיחתם של נתיבי הסתננות חדשים לישראל - ברגל, בים ודרך נתב"ג. בימים אלו נעשים ניסיונות אדירים להפעיל לחץ על ממשלת ישראל כדי למנוע את הרחקת המסתננים ולא לאפשר למדינה לנהל מדיניות הגירה מושכלת. כשחוזרים לעובדות ולנתונים מתברר שרק מדיניות הגירה נבונה וזהירה, שמבוססת על עובדות ולא על סיסמאות, תאפשר לשמר את זהותה של המדינה כבית הלאומי של העם היהודי, כמדינה יהודית ודמוקרטית שטוב לחיות בה מבחינה כלכלית ומוסרית.
הכותב הוא סגן ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת