מודעות האבל הטריות שנתלו על קירות שערי חסד במוצאי השבת עם קבלת ההודעה על פטירתו של הרב שמואל אוירבך, תיארו במדויק את מצבו של הפלג הירושלמי - ספינה טרופה בלב ים, יתומים ואין אב.
הסופרלטיבים הרגילים שהודפסו באותיות שחורות גדולות, היו הפעם מדויקים. מנהיג המורדים איננו, ובשעות בודדות עלול להיות מוכרע גורל המחנה שהותיר אחריו, הכרעה שתשפיע רבות על הציבור החרדי כולו.
מי שניהל את העניינים באותן דקות הם קבוצת עסקנים ובראשם נתי גרוסמן, שנחשב לבכיר האסטרטגים של הפלג הירושלמי. גרוסמן היה העורך של 'יתד נאמן' במשך שנים ארוכות, עד שבוצעה בו הפיכה ואנשי הרב שטיינמן השתלטו עליו ובתגובה גרוסמן הקים את עיתון 'הפלס'. היחס וחלוקת העבודה בינו ובין הרב אוירבך מזכירים מעט את מה שהיה בין דרעי לרב עובדיה בימי ראשיתה של ש״ס, רק שגרוסמן הוא איש של מאחורי הקלעים.
ההחלטה הדרמטית הראשונה שהתקבלה הייתה לדחות את מסע הלוויה ליום ראשון בבוקר, בניגוד למנהג ירושלים שאין מלינים את המת. הצורך לאפשר לתלמידיו ולכל מחנהו להתקבץ מכל כנפות הארץ למפגן כוח היה הפעם קריטי, לא רק לכבודו של הנפטר אלא לסיכויי הישרדותו של המחנה כולו, הצהרת כוונות כלפי שאר הציבור החרדי אבל לא פחות מכך כלפי אנשי הפלג הנבוכים. ההחלטה השנייה הייתה לסמן הנהגה חדשה עוד לפני מסע הלוויה. הבעיה היא שבניגוד למסורת החרדית הקלאסית שבה מסומנים היורשים במסלול ידוע מראש, הרב אוירבך הלך לעולמו במפתיע בהיותו בן 87, גיל צעיר במושגי ההנהגה החרדית, וסביבו לא צמח אף יורש בולט.
בשבועות האחרונים, טוענים מקורביו בתוקף, עסק הרב אוירבך בייסוד מועצת גדולי תורה משלו. וכך, תוך שעות בודדות מצאת השבת, הוכרזה קבוצת רבנים וראשי ישיבות שמזוהים עם הפלג כמועצת גדולי התורה של תנועת 'בני תורה'. חלקם בכלל מדור הביניים, הדרג השני בהיררכיה המקובלת של העולם החרדי, הן מבחינת הגיל והן מבחינת התפקיד. ההחלטה על הקמת הגוף החדש הייתה לא פשוטה. גם כי ברור שאין מי שיכול לשמש כנשיא המועצת הזאת, וגם כי משמעות הקמת המועצת היא המשך הקו של גיבוש מחנה מובהק ונפרד משאר הציבור הליטאי, צעד שאינו מובן מאליו בתנאים של חוסר ודאות. חלק מהרבנים היססו והחליטו שלא לצרף את שמם. תחת שמותיהם של אלו שכן הצטרפו, הודגש כי החתימות הן על פי סדר האל"ף בי"ת, כדי שאיש לא יעלה בדעתו להסיק מהמודעה על איזו היררכיה מסתמנת. גם כך מדובר בניסיון לגבש קואליציה של אופוזיציונרים, עדות למה שצפוי בהמשך. בתוך הפלג עצמו יש גוונים וסדקים, והרב אוירבך היה הדבק המאחד. בהיעדרו, קשה להעריך האם המבנה החדש יחזיק מעמד. בפלג יכולים אולי ללמוד מידידיהם החדשים יחסית בחוגים הקנאיים בירושלים, שמסתופפים תחת המטרייה של בד"ץ העדה החרדית שמתנהל בשני ראשים, כהנהגה שמאזנת מוקדי כוח ואינטרסים של חצרות וקהילות שונות תחת ארגון גג.
מלחמה בישראליזציה החרדית
בזמן שבשערי חסד התקבלו החלטות ראשונות, גם בשאר חלקי הציבור החרדי התלבטו כיצד לנהוג לאחר הידיעה הדרמטית. הראשון להוציא הודעת אבל היה ליצמן. חצר גור הייתה בקשר מתמיד עם ביתו של הרב אוירבך, אבל חוץ ממנו - דממה. בבוקר שלאחר מכן גם ש"ס התעשתה והוציאה הודעה בשם המפלגה, אחרי ויכוחים והתלבטויות מאחורי הקלעים. מועצת גדולי התורה של החסידים פרסמה גם כן הודעה, אבל מכיוון חברי הכנסת הליטאים שתיקה. גפני, מקלב ויעקב אשר ירדו למדרון אחורי. גם ב'יתד נאמן' הסתפקו בידיעה מכובדת אך מצונזרת היטב. שום הוראה לא פורסמה בשם מנהיגי המיינסטרים הליטאיים, למעט דיווח דו-משמעי על הרב קנייבסקי ש"התעטף בשתיקה" למשמע הבשורה.
לשאלה האם הפלג ימשיך להתקיים יש משמעות דרמטית, מפני שבעצם קידומו הוא מערער את הסדר הישן בעולם החרדי, סודק את כוח ה"דעת תורה" הבלתי מעורערת ומאפשר את קיומן של דעות שונות בסוגיות הליבה של העולם החרדי, שההכרעה בהן תמיד הייתה אחידה ונתונה בידי פוסק אחד מוסכם. הרב אוירבך מותיר אחריו ואקום, פלג בהקמה. שש שנים חלפו מפטירת הרב אלישיב, וחמש שנים בלבד מייסוד תנועת 'בני תורה'. מוסדות כמו גוף כשרות, קופת צדקה מרכזית, מועצת גדולי תורה ורשת חינוך היו בראשית דרכם ממש. הרב אוירבך לא הספיק למסד את המחנה שלו, שעל פי ההערכות מגיע לכ‑20 אחוזים מהציבור הליטאי. אם כעת יקפלו המורדים את הדגל, ולפחות חלק מתומכי הרב אוירבך הרכים יותר יחזרו אט אט למיינסטרים החרדי, הפרשה אולי תהפוך לסדק כואב בהיסטוריה החרדית, אבל לא יותר מכך. זה תלוי כמובן גם בשאלה כיצד ינהג בהם מחנה הרוב. אם יקבל אותם בחיבוק חזרה למוסדות, תוך מחילה ושכחה של חמש השנים האחרונות, ייתכן שלפחות חלקם ישובו. הגרעין הקשה כמובן תמיד יישאר, אבל הוא עשוי להצטרף לחוגים הקנאיים כתת-קהילה.
מסע הלוויה סימן את הרב כמי שנפל חלל בקרב. איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה, נאמר שם, כשהכוונה היא למלחמת הגיוס כמובן. חלק מהמשתתפים קשרו בפירוש בין האירוע הלבבי שעבר ובין כאב הלב והדאגה שלו נוכח גזירת הגיוס. הבחירה של הרב אוירבך להעצים את המלחמה בנושא, תוך ניסיון להציג תמונה מטעה של גזירת שמד קודרת בהרבה מהמציאות, הייתה מהלך מחושב שנועד להגדיר את יחסי החרדים והישראלים בעת הזאת כיחסים של עימות. הוא ניהל, בעיניים פקוחות, שיח מתמיד עם החברה הישראלית. שיח קשה, באמצעות שיבוש הסדר היומיומי, דווקא כי זיהה נכונה את הכיוון שאליו צועדת החברה החרדית.
תהליכי השינוי והישראליזציה הטרידו אותו לא פחות מדגל הגיוס שהניף. הזינוק במספר האקדמאים החרדים ובאחוז הגברים שיוצאים לעבוד נתפס בעיניו כאיום על יסודות החרדיות. מעניין היה לראות שלמרות העימות החריף הזה, שנוהל גם מול כלל הציבור, אבל בעיקר בתוך המגזר החרדי, רבים שאינם מתלמידיו באו לחלוק לו כבוד אחרון. כאלו שלא הסכימו עם דרכו אבל העריכו את עמדתו הבלתי מתפשרת ואת המחיר ששילם עליה. גם בכלי התקשורת הכלליים פטירתו סוקרה בכבוד. לכתו של מי שהפך לסמן קיצוני בעיני ישראלים רבים, לוותה ביותר סקרנות מאשר עוינות. כבישי ירושלים שנחסמו בעבר בהוראתו הישירה של הרב תוך עימותים קשים עם השוטרים, נסגרו הפעם לכבודו על ידי המשטרה בעצמה.
לתגובות: [email protected]