איבדו את חוש הכיוון

1. ב-30 בינואר 1994 הגיע חיים רמון, אז שר הבריאות מטעם מפלגת העבודה, לוועידת מפלגת העבודה, לדיון שעסק בחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

החוק, שנראה לנו היום כמו עובדת חיים, נחקק רק בהמשך אותה שנה, אך ההתנגדות אליו במפלגה היתה גדולה מאוד, והיא שהביאה לבסוף להחלטתו של רמון לעזוב את הכנסת ולרוץ לראשות ההסתדרות ברשימה עצמאית.

עוד קודם לכן, בועידה, נשא רמון נאום נזעם, שנכנס בהמשך לפנתיאון הנאומים של מדינת ישראל, וכה אמר לחברי ועידת מפלגתו: "כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוף שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני, בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים, ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים. אתם מתעקשים להתאבד".

2. את השאלה האם צדק רמון בביקורת החריפה שמתח בנאום על אנשי מפלגתו נותיר להיסטוריונים, כותבי קורות העיתים, אבל אין ספק שהדימוי שבו הוא בחר מתאר נכוחה את מצבה של הקואליציה הנוכחית.

שורה של מפלגות, מכל אגפי הקואליציה, מתנהלות כמו לוויתנים שאיבדו את חוש הכיוון שלהם. ראשי המפלגות מסתערים בשצף קצף על החוף, שהוא במקרה שלנו בחירות מוקדמות עוד לפני קיץ 2018, למרות שמדובר במתכון התאבדות בטוח.

המפלגות הללו יודעות ששום דבר טוב באמת לא יוכל לצמוח להן בנקודת הזמן הנוכחית מבחירות, אבל מתעקשות ללכת על כל הקופה מסיבה שקשה להבין אותה בחישובים פוליטיים רציונליים.

3. הלוויתן הראשון שאיבד חוש כיוון הוא כחלון. שר האוצר החליט להתאבד על תקציב 2019 באופן שאיננו יכול להיות מוסבר בחישוב פוליטי רציונלי גרידא. לא ברור מה יתן לו פיצוץ כרגע, במיוחד שאף אחד מההישגים שאותם הוא מקווה להציג לציבור עוד לא קרם ממש עור וגידים.

בסופו של דבר הקדמת בחירות בעת הנוכחית תביא להיחלשות ודאית של כחלון. קשה לדמיין ברגע זה תסריט שישיב לו לאחר בחירות קרובות את עשרת המנדטים שיש לו כעת. מנגד, דחיית הבחירות למועד לא ידוע ב-2019 עשויה לאפשר לו גם לצבור יותר קרדיט על תכניות כדוגמת מחיר למשתכן, וגם לקוות שעד אז יריביו למשבצת, ובעיקר לפיד, יעשו איזו טעות שתסייע לו.

דחיית המועד עשויה גם להביא את חקירות נתניהו לשב שבו ראש הממשלה יאלץ לפרוש מתפקידו. במצב כזה התוהו ובוהו שישתרר בליכוד עשוי לפעול לטובתו, בניגוד לציפוף השורות שאותו אנו רואים כעת, אשר מחזק את הליכוד בראשות נתניהו, בין השאר על חשבון כחלון.

4. הלוויתן השני הוא ליברמן. ההתעקשות שלו לתקוע את הגרסה החרדית לחוק הגיוס, כאילו הוא באמת מסוגל להפוך לאביר החילונים בימין היא שגיאה אסטרטגית אופיינית לליברמן.

ליברמן נישא עד היום על כנפי ההישג הפנומנלי של מפלגתו בכנסת ה-18, 15 מנדטים, אך מתקשה להבין שהישג כזה לא יוכל לחזור על עצמו לנוכח מצבה של המפלגה. מיצוב המפלגה כ"שינוי" ימנית לא יביא לליברמן מנדטים במקומות שבהם הוא מחפש אותם.

גם ליברמן יכול להרוויח רק מערעור הלכידות הפנימית בליכוד, ועל מנת שזה יתרחש צריך פשוט לחכות. בלי סבלנות ליברמן יגלה שאחרי הבחירות הוא חוזר עם אותה כמות מנדטים ובלי יכולת ממשית לדרוש את כס שר הביטחון.

5. גם החרדים עושים חשבון שגוי בהתעקשות לחוקק את חוק הגיוס דווקא כרגע, כאשר מנופי הלחץ שבהם הן מחזיקות אינם איכותיים במיוחד. הדרך שבה נפסל חוק הגיוס מחייבת חקיקת חוק אלטרנטיבי ולא מאפשרת לקואליציה לא לעשות כלום.

התוצאה היא שככל שיתקרב המועד הקובע מערכת הביטחון היא זו שתהיה לחוצה לחוקק את חוק הגיוס לא פחות מאשר החרדים, ומאחר שבלי החרדים אין רוב לשום חוק תהיה להם השפעה מכריעה על הניסוח.

בחירות עכשיו יביאו לכך שחוק הגיוס יחוקק רק אחרי הבחירות, ואז החרדים כלל לא יכולים להיות בטוחים שהם יהיו חלק מהקואליציה. יש להם ניסיון עגום עם העניין, וקשה להבין כיצד הם לא לוקחים אותו בחשבון.

6. מי שעומד מהצד ומגחך הוא בנימין נתניהו, שטס לארה"ב וככל שהדברים נראים כרגע לא ממש עושה מאמץ לפתור את המשבר. הוא מתנהל בשיטת "ישחקו הנערים", ובינתיים לא מספר לאף אחד כיצד הוא רוצה שהסיפור הזה יסתיים.

נתניהו הוא זה שיכול להחזיר לכל הלוויתנים הללו את חוש הכיוון ולהשיב אותם אל המים החיים, אך כלל לא ברור שהוא יהיה מעוניין לעשות זאת. ההחלטה שנתניהו יצטרך לקבל היא האם הוא מעוניין בבחירות מוקדמות, וזאת מאחר שגם הוא לא יודע איך יצא מבחירות כאלו, שאליהן הוא נכנס לכאורה על הסוס.