רבני ישראל שבכל הדורות שמרו על כבוד האישה וחירותה. הקפידו על הפרדה בין גברים ונשים מחשש לזנות והרס התא המשפחתי וחינכו את העם לצניעות.
כמאמר הנביא מיכה (פ"ו פסוק ח') "הצנע לכת עם ה' אלוהיך" והלא הדברים קל וחומר; ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא, אמרה התורה "והצנע לכת" דברים שדרכן לעשותן בצנעא, על אחת כמה וכמה" (מכות כ"ד א').
אפילו בצנעא אל תחבק את אשתך טהורה בניגוד לרצונה. בפרהסיה, אל תקרב אל אשתך טהורה אפילו בהסכמתה משום "והצנע לכת". אמר שלמה המלך "ראה חיים עם האישה אשר אהבת" (קהלת ט' ט'). בחדרי חדרים מתירה לך התורה לקיים חיי אישות; בהסכמת אשתך, בכבוד הראוי ובצניעות המתבקשת. הן אהבת אמת, תיכון במסגרת התא המשפחתי, מבניין קשר נבון עם אשתך על בסיס בחירה חופשית מליאה, ללא שמץ של כפיה חלילה.
חז"ל קבעו דיני הרחקות; הלכות כיצד ומתי איפה והיכן מותר לבעל לנגוע באשתו דרך חיבה ואהבה וכן האישה באיש. מחוץ לתא המשפחתי, אסור להתקרב דרך חיבה לאישה שאיננה אשתו, בין אם מדובר באשת איש או נוכרית או אפילו רווקה (הרווקות, כולן, בגדר עריות משום נידה ורק אחרי נישואיהן אחרי טבילה במקווה, מותרות לבעליהן ולהם בלבד) בין בהסכמה בין אם לאו. בספר המצוות מצווה שנ"ג הזהירנו מלהתקרב לאחת מן העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חיבוק ונישוק והדומה להן מפעולות הזנות.
חז"ל ביקשו למנוע כל פגיעה בנפשה העדינה של האישה, עד כדי כך שקבעו הלכה האוסרת על הבעל אפילו רק לחבק ולנשק את אשתו הטהורה בניגוד לרצונה. גם אם הדבר נעשה בחדרי חדרים. ובפרהסיה אסור גם בהסכמתה.
לא רק נגיעה אסורה אלא אפילו קריצת עין לכיוון האישה, נחשבה בעיני חז"ל כהטרדה מינית. לכן יש להיזהר אפילו מלשלוח קריצת עין לאישה, גם אם זה בא תוך שחוק וקלות ראש. עצם הטענה ש"החיבוק היה אבהי או חברתי" או הטענה ש"הטיפול הרפואי מציל חיים מחייב נגיעה בדרך חיבה" אינו מתיר לעבריין לעשות בגוף האישה כרצונו כדי לספק את יצריו האפלים. חז"ל ראו אפילו בבעל הכופה את עצמו על אשתו, בניגוד לרצונה ושלא בהסכמתה המלאה, מעשה אינוס ממש ומן החמורים שבהם.
לא בכדי פסק בעל הקיצור שולחן ערוך (סימן קנ"ב) "אסור לקרוץ בידיו או רגליו ולרמוז בעיניו לאשה... והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה ונתכווין ליהנות ממנה, עוונו גדול מאד". וזה בכלל מה שצוותה לנו התורה הקדושה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם" (לחם הפנים).
מאידך, "שלא בדרך תאווה לא אסרו כלל" יען נגיעה זו לא תביא כלל לגילוי ערווה. האיסור הכתוב מפורש בתורה "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא ח"י ו') מדבר ב – "דברים המביאים לידי גילוי ערווה". הרמב"ם סובר שכל איסור נגיעה בעריות הוא בלאו דלא תקרבו דאורייתא, אם המעשה נעשה דרך תאווה, כמפורש בדבריו ריש פכ"א מאיסורי ביאה, משמע שלא בדרך תאווה ליכא אף איסור מדרבנן. ומפורש כן בש"ך יו"ד סימן קנ"ז סק"י שהביא ראיה ממה שמצינו את האמוראים מחבקים ומנשקים את בנותיהם ואחיותיהם.
הרב משה פיינשטיין לומד מכאן שמותר לנסוע ברכבת או באוטובוס מלא אף שיש עירוב וחיכוך בלתי נמנע בין נשים וגברים. הם חייבים לצאת לעבודה. שם מחוץ לבית, יש מגע שוטף בין גברים ונשים אבל אין בכך מגע של תאווה. הש"ך סובר "שליכא איסור קריבה שלא דרך תאווה אף לא מדרבנן, ורק באשתו נידה אסור מדיני התרחקות. וניחא מה דאיתא בפ"ת סקי"ז בשם מקור חיים, שיניח בעלה בגד על הדופק ויהיה מותר למששה, דכיון שהאיסור הוא מצד דיני התרחקות, מותר בשינוי הנחת בגד שאיכא היכר" (אגרות משה אבה"ע ב' י"ד).
כך גם יש לראות את החומרה המקובלת בחברה החרדית, המונעת הושטת יד לאישה לשלום. בכל אופן, במידה והגברת מושיטה לאדון את ידה לשלום, דרך נימוסין, לעיני כל, אל תלבין פניה ברבים. כבד אותה ואל תשיב פניה ריקם, משום כבוד הבריות ומפני דרכי שלום ומשום החשש לחילול ה'.
האיסור להושטת יד לאישה דרך נימוסין, זו חומרה המתבקשת בעידן פרוץ כשלנו אבל יש לזכור שזו חומרה שלדעות מסוימות אפילו איסור דרבנן אין בה. באשכנז וגם בספרד היו מי שהתירו מגע לחיצת יד סתמית משום נימוסין או אפילו נשיקה על ראש מקבלת הברכה. לכן, במידה והאישה הניצבת כנגדך מושיטה לך יד דרך נימוסין כמקובל, אל תלבין את פניה וברך אותה לשלום ובאין ברירה הנך חייב להושיט ידך אליה לשלום. דרך ארץ קדמה לתורה.
רבותינו שבגמרא אמרו "היה לה כעס עמו אין רשאי לבעול עד שיפייסנה. בענין זה רשאי לדבר עמה ולרצותה בכל עניני ריצוי" (ב"י טור או"ח ר"מ י') וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (שם). ובעל "פרי האדמה" (הלכות מלכים פ"ח ב') "לא יבוא גבר על אשתו באונס כי אם עד אשר יפייסנה".
וכן בפסקי ריא"ז (כתובות פ"ה ה"ד אות ד') כתב "אסור לאדם לכוף את אשתו אלא מרצה אותה עד שתתרצה לו. וכן דבר מגונה הוא לאישה שתהיה תובעת את בעלה בפה אלא מרצה אותו בדברים עד שיזדקק לה". האהבה בין בני זוג נשוי תפרח אך ורק אם בוא תבוא מתוך בחירה חופשית והסכמה הדדית.
על פי דין אי אפשר להשיא זוג כדת משה וישראל אלא אם גם החתן וגם הכלה נכנסים תחת החופה מרצונם החופשי ללא כורח או כפיה. ומשנישאו, קל וחומר שישנה חובה כפולה ומכופלת להקפיד שלא להלך אימים על אשת חיקך ולכבדה יותר מגופך אתה. אין כל היתר מכל סיבה שבעולם להתקרב אל אשת חברך. יאמרו כל הרופאים לחולה מסוכן בתאוות עריות: תבעל עריות ולא תמות – ימות ואל יבעל (הכתב והקבלה ויקרא אמור כ"ג כ"ז על הפסוק "ועיניתם").