"מה כבר יכול להיות בזה? מה? למה את כל כך עקשנית! זאת פיצה! פשוט פיצה! בצק, רוטב עגבניות, גבינה צהובה. מה כבר יכול להיות בזה? שומן חזיר? בבצק? בסדר, אין בעיה, אז אני אברר בשבילך אם יש שומן חזיר בבצק...". מה משותף לנענע שנבדקת בשמש עלה עלה אבל נוסעת ברכב בשבת, לברכת "אשר יצר" במסעדה לא כשרה ולכנס הרגעה לאימהות בהתקף חרדה?
גל בידרמן וקרן אדלר, שתי שחקניות שלמדו יחד תיאטרון בבית צבי ובהמשך בסמינר הקיבוצים, חזרו בתשובה. המהלך המהפכני הזה הוליד משפחות חדשות, שונות, נכדים דוסים לסבתות לא דתיות, המון תובנות, והצגה בשם 'תאווררי' (בימוי: טלי ביק-קשת). בהומור מושחז ומדויק הן מעלות לבמה סצנות מהאינטראקציה החדשה שנוצרה ביניהן ובין האימהות שלהן. הן מציפות אהבה גדולה, שינויים גדולים, משברים וקשיים, רגעי כאב דקים ואי הבנות, עד שנדמה שלפער הזה אין תשובה ומעל התהום העמוקה שנוצרה אין די כלים כדי לבנות גשר. בעזרת טקסט מהודק, כן וקולח הן מספרות את סיפורן המשותף דווקא מתוך נקודת המבט של האימהות שלהן, מה שנותן לסיפור גוון שונה ומפתיע ומעיד על הדרך הארוכה שהקשר רב התהפוכות הזה עבר, עד כדי כך שהן מסוגלות להגיע להזדהות מספקת כדי להיכנס לעיניים האוהבות, הכואבות והנבגדות-משהו של מי שבמשך כל התהליך הזה עמדו מולן.
ההצגה מצחיקה. לא מצחיקה בשכל, מצחיקה עם כל הגוף. בעזרת מימיקה נהדרת, שפת גוף נוכחת וטקסט מצוין, הן נוגעות בקהל כל כך עד שנשים מכל הגילים צוחקות בקול. צוחקות עד בכי. כי הסצנות, עם כל ההומור השזור בהן, נוגעות, כנות וכואבות. במהלך ההצגה נושאים רבים מוצפים ועוברים ליבון לא מתפשר. מה בעצם אדם מצפה מהילד שלו? שילך בדיוק בדרך שהתוותה לו? ואם הוא בוחר בדרך אחרת, מה זה אומר על ההורה? שאלות שרלוונטיות לא רק בהקשר של חזרה בתשובה, אלא לכל הורה באשר הוא. ואף אחת מהן לא מועלה בצורה דידקטית.
נקודה קטנה שקצת מפריעה היא שהשחקניות מבצעות את כל ההצגה עם כיסויי ראש גדולים ודומיננטיים. השפה הבימתית שבה בחרו להחליף דמויות הייתה לבושן הכהה, הניטרלי, כשבכל פעם שהדמות שייצגו הוחלפה הן החליפו פריט לבוש עליון דומיננטי (ז'קט, סרט וכו'). בשפה בימתית כזאת היה לכיסוי הראש הבולט אמירה אומנותית די מבלבלת, כשהן הציגו כיצד האימהות שלהן מסבירות כמה כיסוי הראש של הבנות מפריע להן. אם הן יחבשו משהו כהה או ניטרלי כמו הביגוד, בעיית האמינות תיפתר.
בשורה התחתונה יש כמה פרמטרים להצגה טובה. ב'תאווררי' שפת הגוף, המימיקה והג'סטות כל כך נוכחות וכל כך מדויקות, עד שאפשר היה להציג בפנטומימה. כשכל זה בא בעיסקת חבילה עם טקסט שנון וכיפי, התוצאה מקסימה.