הנה עוד הבדל מגדרי שגיליתי לאחרונה: ההשפעה הנפשית שגורמת הזכרת המילה פסח. אין לי ספק שאם היו עושים מחקר רציני בעניין, היו מגלים אצל נשים תגובות של סטרס מתקדם, בעוד העקומות של הגברים היו נשארות שטוחות ואדישות לחלוטין.
אבל לא בנושא המגדרי עסקינן, לשם שינוי. אל תחושות הלחץ והחרדה שמתעוררות אצלי בתקופה הזאת של השנה הצטרפה בשנים האחרונות גם תחושה מסוימת של הקלה, או אפילו סוג של שביעות רצון. ברוך ה', סוף סוף מישהו מכריח אותי לקחת את עצמי בידיים. כשסיימתי לתקתק את הבית בשנה שעברה, עמדתי והבטתי במדפים המסודרים, במצעים התואמים ובארונות המבריקים, ואמרתי לעצמי שהפעם אני אשמור על הסדר ויהי מה. אז אמרתי. כל שנה אני אומרת. ובחדשים הראשונים אני באמת מנסה. זה לא אמור להיות כל כך מסובך, נכון? לכל דבר יש מקום, וכל דבר במקומו. מלוכלך לכביסה, נקי לארון. חתיכת עוגה.
אבל אז מגיע הרגע שאני ממש ממהרת, או מתמוטטת מעייפות, או שמישהו הסיח לרגע את דעתי. ולכובע הצמר ששייך לשקית בגדי החורף שבארון חדר הילדים בקומה השנייה אין שום סיכוי להגיע לשם כרגע, אז הוא מתנחל על השולחן הקטן בפינת האוכל, ונשאר שם עד להודעה חדשה. על השיש במטבח שלי יושבים להנאתם כבר שבועות ארוכים מתקן קפסולות קפה ריק (שתי מכונות הקפה שמצאו את דרכן לביתנו יושבות במקלט), צלוחית עם זרעי ירקות שהבת שלי קיבלה ממאמנת חוג הכדורסל, צ'ופצ'יק לבן ובלתי מזוהה מפלסטיק שבטח נורא חשוב למישהו רק שלא איתרנו עדיין למי, ושרשרת עשויה חמישים חתיכות קש חתוכות, מזכרת מ"יום המאה" בבית הספר. עדכון חם מהשטח: הרגע זרקתי אותה לפח. הללויה.
ככה זה. תהליך הבלגון הזוחל שהתחיל אי שם בסיוון או בתמוז שעברו, תופס במהלך השנה תאוצה, וכמאמר המגילה - כאשר אבדתי אבדתי. ממילא הארון הזה כבר מבורדק, אז נדחוף את המצעים פנימה ונסגור מהר את הדלת לפני שהם ייפלו לנו על הראש. בכל אופן, נכון לעכשיו, הבית שלי כבר זועק ליד אוהבת של פסח. ואל תספרו לי בבקשה שאבק זה לא חמץ. אם חלילה הנסיבות לא היו מאפשרות היינו מנקים רק את המטבח, אך כל עוד כוחי במותניי, אם לא עכשיו אימתי?
תעלומת הזמן הפנוי
טוב, ברור שלא הזנחתי לגמרי את הבית מפסח שעבר ועד פורים הזה. יש באמצע שבתות וחגים ואורחים לרגע שרואים כל פגע. אבל לסדר יסודי במקומות הסמויים מן העין פשוט אין לי זמן. איך יהיה? גם בלי לעבוד מחוץ לבית תמיד יש מה לעשות: עסקי כתיבה למיניהם, כביסה, בישולים, קניות, סידורים, קצת לימודים ועיסוקים אקס-טריטוריאליים. ושבת. מיום חמישי בבוקר ועד דקה לפני כניסת השבת אני מתרוצצת, ותמיד מגיעה עם הלשון בחוץ.
והנה, פלא עצום. ברגע שמגיע פורים ומבשר על תום עידן ההדחקה, פתאום אני מצליחה לדחוף לסדר יומי גם ארגון מדפים ונבירה בפינות בלגן אפלות. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני מחליטה להתנזר מסודוקו, פייסבוק ושאר מרעין בישין זוללי זמן? גם. אבל נראה לי שזה בעיקר בזכות העובדה שיש לי הרבה יותר משימות לביצוע. זה מה שגורם לי להיות יותר חרוצה ויעילה, ולהספיק יותר. אין קלישאה מדויקת יותר מהאמרה שזמן זה לא משהו שיש, זה משהו שעושים. תשאלו אימהות בחופשת לידה כמה הן תכננו להספיק וכמה הספיקו למעשה. ואם תבדקו מי הם המתנדבים בארגונים למיניהם, לא תגלו רק פנסיונרים שעיתותיהם בידם. תגלו גם אנשים שעובדים במשרות תובעניות מבוקר ועד ערב, ואיכשהו הם מוצאים את הזמן גם לזה. כבר מזמן הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להיות אדם יעיל יותר, אני צריכה לדאוג לסדר יום עמוס יותר - לעבוד יותר, להתנדב יותר, אולי לעשות איזה תואר שני? אתם מוזמנים לשלוח לי רעיונות והצעות במייל, אבל תסלחו לי אם אענה לכם רק אחרי פסח.
עמלנו הם הבנים
גם מבחינה חינוכית, ערך העמל מתחדד אצלי יותר ויותר. לפני פסח כולם עוזרים, ברוך ה', אבל אני מדברת על כל השנה. בשנה שעברה התלבטנו מאוד לגבי ישיבה תיכונית לאחד הילדים. מסיבות כאלה ואחרות חשבנו לשלוח אותו לישיבה שדוחפת להצטיינות לימודית ודורשת הרבה מאוד עמל, ולי היה די קשה עם העניין. מסכן הילד, חשבתי. שנות הנעורים הן שנים כל כך חווייתיות ועוצמתיות, שנים שצוברים בהן זיכרונות לכל החיים. לא חבל לבזבז את כל האנרגיות האלה על לימודים יבשים?!
בסופו של דבר הלכנו על המהלך, ובדיעבד אנחנו מאושרים על ההחלטה. ברוך ה' ובלי עין הרע, לילד טוב. הוא למד להתייעל ולנהל את הזמן שלו, הוא למד להבין את הערך של מאמץ, והוא מבסוט. המטלות המרובות לא משקיעות אותו, הן ממלאות אותו מרץ. יש לו מטרות להתמקד בהן, והוא נעשה הרבה יותר בוגר ואחראי. אז נכון, ישיבה כזאת לא מתאימה לכל אחד, וזה בסדר גמור. אבל תעזבו את הקטע הלימודי - בעיניי, כל ישיבה שמחנכת לעמל נותנת לתלמידים שלה מתנה עצומה לחיים. הישיבות החקלאיות, למשל, הן המצאה נהדרת. הלוואי שבכל מקום היו יכולים להתחיל את היום בהשכמה מוקדמת ועבודה של שעה או שעתיים בשדה. כי כישרונות זה טוב ויפה, אבל בלי הכלים לנצל אותם, אי אפשר להגיע לשום מקום.
לתגובות: eramati@gmail.com