"יש בישראל מאות אלפים שהם ציבור דתי-לאומי, אך לא נמנים על המגזר הדתי-לאומי. הם חובשים כיפה סרוגה או שחורה, קמים בבוקר למניין ומתפללים שלוש תפילות, קובעים עיתים לתורה, שירתו בצבא ומשלמים מיסים. הם באים ממרוקו, אלג'יר, תוניס, עיראק ומכל ארצות ערב, והם לא היו תלמידים בישיבות בני עקיבא. זה ציבור של מאות אלפים, אולי מיליון, ובכל בתי הכנסת האלה בא אברך חרדי וכופה את האג'נדה שלו עליהם. הם לא מתחברים לאג'נדות האלה, אבל מקבלים אותן, משום שלציבור הדתי-לאומי אין אומץ לבוא ולהגיד - אני אלמד אתכם תורה, את תורת הרב קוק. הציבור הדתי-לאומי ירש מהרב את הצניעות האדירה שלו, אבל לא את העזות דקדושה".
אלדד פרי, בעלים ומייסד של חברת הנדל"ן 'פרי נדל"ן', יושב בכורסת מנהלים אדומה במשרד מהודר המשקיף על אזור התעשייה החדיש של נס ציונה, ושפתיו ממללות פסקאות של הרב קוק בהתלהבות שלא תבייש בחור ישיבה באחת מישיבות הדגל של המגזר. המפגש המרתק שלו עם תורת הרב קוק הוא תולדה של מסע ארוך, שעל פי מידת ההערצה הנוכחית של פרי, נדמה כי הגיע אל סופו. דווקא בגלל זה יש בו מידה לא מבוטלת של ביקורת כלפי מי שמונע את תורת הרב קוק מכלל העם, והוא עצמו הפך את משימת ההנגשה הזאת למפעל חייו.
"צריך להנחיל את תורת הרב קוק לעם", הוא מרצה בפניי בלהט. "היום יש אולי עשרת אלפים אנשים שלומדים את תורת הרב קוק בציבור הדתי-לאומי. זו בושה, איך יש ציבור כזה אם הוא לא יודע למה הוא כזה? הסיבה היא פשוטה, הכתבים לא הונגשו. זה נעשה כמו איזה דבר קדוש שאסור לגעת בו".
התובנות האלה הביאו את פרי להוציא לאור גיליון שבועי של מאמרים ושיעורים העוסקים בתורת הרב, בשם 'לאורו'. כותבים בו הרב אורי שרקי, הרב שלמה לוי והרב יוחנן פריד, וגם פרי עצמו. "לפני החיבור לרב קוק, תרמתי הרבה לספורט וספורטאים ולאנשי רוח. אני לא מתכוון לשבת ולשקוע בעצמי, להשקיע בתדמית שלי או בהישגים אישיים. אני איש של הציבור, אני מאמין בערך הזה. לא הייתה לי מוטיבציה מי יודע מה ללמד כפירה בתקופות שבהן לא האמנתי, אבל כן יש לי מוטיבציה גדולה לעזור לכאלה שמתמודדים עם הקשיים האמוניים, בעזרת הנגשת הלימוד של כתבי הרב קוק.
"הקמתי עמותה בשם 'אורות אברהם' על שם אבי שנפטר. באמצעותה אני תורם לקהילה כמה שאני יכול, ואני מנגיש כמה שאפשר את תורת הרב קוק לעם. העם זה לא רק הציונות הדתית, זה גם חרדים וחילונים. הגיליון הראשון של 'לאורו' יצא ב-200 אלף עותקים וצורף לכל גיליון של 'מעריב'. המטרה היא להגיע לכל מי שאפשר, כי יש פער אמיתי בין תורת הרב קוק לכל תורה אחרת שניתן לפגוש".
תפילות עם הבאבא סאלי
אלדד פרי נולד בנתיבות של שנות השבעים, בבית הסמוך לביתו של הבאבא סאלי. הילדות סבבה הרבה סביב דמותו של המקובל הידוע, ופרי עצמו זכה אף להתברך כמה פעמים מפיו. "התפללתי עם הבאבא סאלי באותו בית כנסת", הוא נזכר. "הכול היה מאוד בפשטות, הבית שלו היה שתי דירות 'עמיגור' מחוברות. בקומה הרביעית היה מניין מצומצם שהורשו להתפלל בו רק בעלי חתימת זקן, חוץ מאבי ז"ל שלא היה לו זקן. גדלתי שם, באווירה הזאת. אני בקשר עם רבי יצחק אבוחצירא, נכד הבאבא סאלי, עד היום. אין שבת שאני מדלג על 'פיתוחי חותם' של רבי יעקב".
פרי למד בישיבה התיכונית 'וולפסון' בבאר שבע. דווקא שם, במקום הכי לא צפוי, הוטבע הניצוץ שעתיד היה להידלק שנים רבות אחר כך. "היה לי ר"מ בשם אברהם ישראל, שהפגיש אותנו עם הרב קוק. לא הבנתי אז את הכתבים לבדי, אבל זוכר את עצמי מתעניין באורות התשובה בכיתה י'.
"מגיל צעיר מאוד נמשכתי לפילוסופיה", הוא מספר על נעוריו הלא שגרתיים. "בגיל 12 היו לוקחים אותנו לספרייה של הישיבה בכל יום שלישי, ונותנים לנו לבחור שני ספרים שנקרא עד הערב. בפעם הראשונה לקחתי שני ספרים – כרך ראשון של כתבי אפלטון, וטרזן. גמרתי את כל הסדרה של טרזן, וגם את אפלטון, ומשם המשכתי הלאה לעוד פילוסופים. הייתה לי משיכה טבעית חזקה לזה. אני זוכר את עצמי בכיתה ט' מסביר לשמיניסטים לקראת הבגרות במחשבת ישראל את ריה"ל והרמב"ם, כי לי השפה הזאת הייתה מוכרת מאוד. הם היו באים עם הסטנדרים ועושים חצי גורן, ואני, החמשוש הקטן, הייתי מסביר להם".
אחרי הצבא חזר פרי אל הספרים, בעיקר אלו העוסקים בפילוסופיה. הוא התגלגל אל הפילוסופים המאוחרים דוגמת ניטשה וקאנט, ובמקביל למד גם את קבלת האר"י. הרב קוק נשכח בין כותלי הישיבה התיכונית. "בגלל הנטייה הפילוסופית שלי, התחלתי לקרוא גם מחקרים על הקבלה, שיש בהם הרבה ביקורת על המקורות והאמינות של תורת הקבלה. זה גרם לי לחשוב שהמקובלים היו נאיביים ואימצו תורות פגאניות. הספק הולך ומכרסם, הולך וגדל. יחד עם ביקורת המקרא שהתחלתי לקרוא, זה התעצם עוד יותר. כך זה היה עד גיל 33. הפילוסופיה, המחקר הקבלי וביקורת המקרא הכריעו אותי לצד הכפירה".
כאיש הנאמן להתרחשויות הפנימיות שלו, הביא פרי את הכפירה הדעתנית גם לכדי מעשה. "בגיל 33 אני מוצא את עצמי יום אחד בדרך לבית הכנסת הגדול, אומר לעצמי שאם אני לא רוצה לשקר לעצמי, עליי להפנים שאני כבר לא מאמין. לא בישות עליונה שבראה את העולם, ולא בכזאת שיש לה קשר לברואים. התנ"ך והקבלה נראו לי כדבר לא שייך, אני לא יודע לעשות שקר בנפשי. כיוון שהילדים שלי כבר היו גדולים ולא מוכנים לשינוי, נאלצתי להמשיך לשמור שבת מבחינה סוציאלית וחיצונית בלבד. אבל הפסקתי להתפלל ולברך, הפסקתי לחבוש כיפה".
התלמידים זקוקים לרב קוק
תקופת הכפירה, כפי שמכנה אותה פרי, נמשכה שלוש שנים. הוא מצא לעצמו תורות אקזיסטנציאליסטיות שיחליפו את הדת, וארון הספרים שלו פשט ולבש צורה. הדרמה ששינתה את חייו מקצה לקצה, התרחשה באופן הסתמי ביותר שניתן לדמיין.
"זה קרה בשבת קיץ אחת, כשרוב הספרייה שלי כבר הייתה מורכבת מספרי חול, בשעה שתיים בצהריים. היד שלי נמשכה לספר אורות הקודש באופן לא מוסבר, אחרי הרבה שנים שלא למדתי את ספרי הרב קוק. לקחתי את הספר והתחלתי לקרוא בו. אחרי זמן שנדמה כרבע שעה, אמרתי לעצמי שמספיק ואולי אמשיך בפעם אחרת כי זה מעניין. הרמתי את העיניים וראיתי שחושך בחוץ, השעה הייתה שמונה בערב. למדתי שש שעות והייתי בטוח שעברה רק רבע שעה. החוויה הזאת לקחה אותי למקום של לחפש שוב את התשובות במקום אחר. משם ה' החליט שהבא ליטהר מסייעין בידו, ונפתחו לי שערים של הבנה בכתבי הרב קוק.
"אתה מגיע לשורש של הטעות", ממשיך לתאר פרי, כמעט באותה התלהבות שאחזה בו בזמן אמת. "השורש של הטעויות הוא הניסיון להגיע לאמונה דרך הלוגיקה האריסטוטלית. לקפל את התורה לתוך תבנית החשיבה הזאת זה לצמצם אותה למקום כזה שבאמת אין לה משמעות. הרב קוק אומר בצורה מתמצתת שהאמונה היא לא שכל ולא רגש. פתאום זה גורם לי להיזכר ולדמיין את סבתא שלי בנתיבות, איך בתמימות היא חיה עם אמונה בקב"ה והסיעתא דשמיא מלווה אותה לאורך כל הדרך. צריך כמובן גם שכל, רגש, דמיון, אבל האמונה זה משהו אחר – זה נציגות אלוקית בתוכנו, מה שאנחנו קוראים נשמה".
המשרד רחב הידיים כמעט ריק לחלוטין מרהיטים. מלבד שולחן לבן ומסביבו מספר כיסאות, הרהיט הנוסף היחיד שניתן למצוא בו הוא כמובן ארון ספרים. בשניים-שלושה מדפים מצטופפים ניטשה וקאנט, ואפילו טולסטוי שחש קצת שלא בנוח, ומביטים כחגבים על הכמות והמגוון האדירים של ספרי הרב קוק שגודשים את יתר המדפים. ממדפי ארונו של פרי ניתן ללמוד למה נתונים מעייניו, אפילו במשרד שנסגרות בו עסקאות ענק חדשות לבקרים.
"כשאני קורא את הרב אני מרגיש את אותה קדושה שחשתי אז בנתיבות כילד", הוא מספר. "הייתי קורא בתורה בשלושה מניינים כל שבת, הייתי אומר גם דבר תורה בכל מקום, והייתה לי שבת שכולה עונג. הקדושה הלכה לאיבוד עם כל הספקות. הרב החזיר על הדרך את אותה קדושה בריבוע, את המקום שאתה מרגיש שכל מעשה שלך הוא משהו שיש לו ערך אמיתי, אתה לא פועל בתוך חלל ריק אלא במקום בהיסטוריה שבו אתה חלק מתוך נשמה אחת גדולה".
הדרישה שלך להוציא החוצה את כתבי הרב קוק לכל דורש ובכל גיל עומדת בניגוד לגישתם של חלק מרבני הציונות הדתית. אתה סופג ביקורות?
"אני בטוח שיש מי שמתנגד לזה, אבל אני לא רב ולא מתכנן להיות כזה. אני פועל ממקום אחר, כוונתי היא רק להביא אל הדור את הרב קוק כדי להציל מכפירה. מי שרוצה לטמון את הראש בחול ולהגיד, אתה לא תוציא את כתבי הרב קוק בצורה הזאת - שיגיד. זה לא דברים שאני כותב, בעלון כותבים מיטב הרבנים של הציבור הדתי-לאומי. אני בטוח שכוונתנו רק לשם שמיים, ומקווה שה' יעזור בעדנו. אין לי שום כוונה להתעמת עם שום רב. מי שחושב שאסור ללמוד אורות הקודש, שיורה לא להכניס את 'לאורו' לישיבה שלו, זה לא משנה לי. מה שחשוב לי הוא שבערים ברחבי הארץ אנשים יקבלו את התורה הזאת.
"אמר לי ראש ישיבה, לא צריך ללמוד אורות הקודש לפני שיעור ה'. חבל מאוד שזה מה שחושבים. ההידבקות הזאת לחפש איך לבנות את זה לאט לאט, 'בוא נלמד חמש שנים ראשונות רק עין אי"ה', זו טעות משמעותית מאוד. את כתבי הרב, גם אם ערוכים, צריך ללמוד מכיתה ז'. אדם צריך להגיע לצבא כשהוא בנוי היטב. יש לנו דור דעה, יש לו יכולת וקיבולת גבוהה יותר".
מה החזון שלך מבחינת ההנגשה של תורת הרב קוק?
"צריך להקים בתי מדרש בכל הארץ שיהיו פתוחים לכל הקהל, ושם צריכים ללמוד יסודות של התורה כפי שהרב ערך אותם. אנחנו עובדים על זה בתקופה האחרונה. אנשים יהיו שם במשך היום והלילה, ילמדו לבד ובשיעורים, ויאירו את האור הזה של תורת הרב קוק לכל העם. מעבר לזה, צריך שבתי הספר היסודיים והתיכוניים ילמדו את זה לפי תוכנית, וכל שכן בישיבות ההסדר. מה יש לעשות בגרות במחשבת וללמוד אמונות ודעות של הרס"ג? זה לא נותן תשובה היום לתלמידים. הם צריכים את הרב קוק".