ברצוני לספר על אדם ישיש, בעל קומה נמוכה, עם עיניים טהורות ואוהבות וחיוך שלא מש מפניו. אדם שתמימות טהורה של ילד תמיד נכחה באישיותו עם חריפות ופיקחות נדירים.
עובד אלוקים בעל אכפתיות ואהבה עמוקים לכל. אדם שבתקופת חייו האחרונה, בעת גסיסתו, לא חדל מלהזכיר את המילים "טוב", "אמת", "נאמנות" ו"סדר". בעוד הרופאים אומרים שהחולה לא אמור להיות בעל יכולת לדבר, הוא ביטא את נהמת ליבו.
סבא רבה הרב רפאל פלקוביץ זצ"ל, נפטר ביום רביעי האחרון, כ"ז באדר, בגיל תשעים ושש. למעלה מששים וחמש שנים הוא היה רב ומנהיג רוחני בקהילת כנסת ישראל, ("הוואיט שול" בפאר-ראקאווי) אחת הקהילות הגדולות בנו-יורק. אני מזמין אחרים לספר על ההיסטוריה המעניינת שלו, כתלמיד בישיבת חברון, כתלמיד מובהק לרב שלמה היימן והרב מנדלוביץ', כחבר לכמה מגדולי ישראל, כמחבר ספרים חשובים וכמקים קהילה המלאה תורה וחסד במדבר רוחני. אני רק מבקש לשתף כמה סיפורים קטנים ונקודות שישקפו דבר ממי שהיה האדם הזה.
אתחיל בתקופתו האחרונה. הקהילה הגדולה ששנים פנתה אליו בכל שאלה הלכתית, בבקשת עצה וריפוי מכאוב, ערכה מסיבה לציון שישים שנים של הרב בהנהגתה. בנאומו של סבא, הוא לא דיבר רבות על פועלו הרב בהנהגת הקהילה הנפלאה שהוא הנהיג ובנה. הוא לא דיבר על ההצלחה הגדולה שלו. משום מה האדם הנערץ הזה שנאם באירוע גדול שנערך רק לכבודו- החל לדבר על כשלונות. הוא הודה לקהילה על שאפשרה לו גם להיכשל. הוא אמר שהחשוב מכל הוא לא לא להיכשל, אלא כל פעם לנסות להיכשל באופן קצת יותר מוצלח. בהספדיו ניכר עד כמה דברים אלו נגעו בלבבות בני קהילתו ונטעו בהם תקוה.
ביום כיפור התשעים וחמישה של חייו, סבא כהרגלו צם את כל הצום ועמד לאורך כל התפילות על רגליו. מי שזכה לראות כמה צנום וקשיש היה, יודע עד כמה הדבר הזה פלאי עד כדי בלתי נתפס. אשתו הרבנית שהייתה עמוד השדרה שלו ומקור חיוניותו, שלחה לו מעזרת הנשים שיישב, אך סבא בשלו... את יום כיפור הוא סיים כשעל פניו נהרת השמחה התמימה והמיוחדת שלו, ובחגיגת יום הולדתו התשעים ושש שחל במוצאי היום הנורא. לאחר הצום הזה סבא חווה התקף ומצבו הלך והדרדר עד פטירתו בשבוע שעבר.
לאורך כל התקופה הזאת, תקופה בה לראשונה הוא היה תלוי לגמרי בטיפול של אנשים אחרים, החיוך, האופטימיות והשמחה לא משו ממנו, בלא גוזמא. הוא אמר לבניו שמעולם לא היה שמח יותר. הוא הרבה לספר על הזכות הגדולה לחיות את חייו כפי שהוא חי אותם. הוא ביטא רבות את עוצמת אהבתו למשפחתו ולקהילתו. אף מילותיו האחרונות היו הלצה. סבא פקח את עיניו וראה את נינתו שנולדה לאחרונה. הוא אמר "נו, אז תעשו פדיון הבת" ושב לעצום את עיניו. בהחלט התאים לסבא לצחוק עד ליום אחרון.
כשהרב איתן פיינר שליט"א, הרב הנוכחי של הקהילה, הקריא לסבא בבכי את נוסח הוידוי, סבא בכוחותיו האחרונים לחץ את ידו שוב ושוב, כמאותת לו חיזוק ולהמשיך. וכמו שציינתי, בתקופת גסיסתו, סבא בשארית כוחותיו ביטא את הדברים שהיו חשובים לו מכל, אהבתו לכולם, טוב, אמת, נאמנות וסדר. במיוחד הוא חזר על המילה "אמת".
כשהיו מדברים איתו הוא היה פותח בשאלה שחדרה עד קרקעית הלב: "איך אתה מרגיש?". יש שהיה שואל אותם: "מה הסדר שלך היום"? סבא ביטא את אוירת הקדושה המדוייקת והמסורה של סלבודקה, של אביו הרב אפרים שזכה ללמוד מהחפץ חיים, ובמיוחד את הכיסופים לאוירה של ארץ ישראל וירושלים. הארץ שבה לא גר מכורח שליחות חייו, אך נקבר בה יום למחרת פטירתו.
בנו ד"ר דוד פלקוביץ סיפר שלאחר הברית האחרונה בה סבא שימש כסנדק התפתחה שורה של אנשים לקבלת ברכה מהרב, שורה שהתפרסה מראשו של בית הכנסת הענק ועד סופו. הוא סיפר שכולם בכו שם. אנשים רבים נגשו אליו לאחר קבלת הברכה ושאלו "איך הוא יודע מה עובר עלי? איך הוא יודע?", "איך הוא יודע בדיוק מה לומר?"
ניתן לספר עוד רבות על התלמיד חכם הגדול הזה, על פסיקותיו, על שקדנותו הנפלאה והנעימה גם בשנותיו האחרונות, על ספריו וכתביו, נאומיו העמוקים ומעוררי ההשראה שהיפנטו אפילו ילדים שישבו בקהל ואפילו אנשים שלא הבינו את השפה. על אדם שרק צפיה יכלה להדביק באהבת ה' ואהבת כלל ישראל. ניתן לספר רבות על האכפתיות שהתבטאה בדיבור מדוייק ומבט שחדר לנשמה ונתן לה מרפא ומנוח. מדובר באדם שחקוק בליבותיהם של רבבות יהודים, בעיקר בני ארה"ב.
ופה אציין את דאגתו העמוקה של סבא ביחס לעתיד הדור הבא. כאב לו על חוסר הקשר המספק של יהודי ארצות הברית לארץ ישראל ומדינת ישראל. כאב לו שהוא לא ראה אצל בני תורה רבים את רמת הנעימות ודרך הארץ שהוא ציפה מבני תורה. ופה ברצוני לציין את דאגתי. בעוד סבא היה דוגמא מיוחדת לענק בתורה ויראת שמיים שהיה מחובר בתמימות ופשטות להווי ולתרבות האמריקאים באופן טבעי אך טהור, נראה שציור של דמות כזאת דועך ונעשה לא מצוי. מהכרותי המועטה עם יהדות ארה"ב אני רואה נתק שמתפתח בין הוי החיים היום יומי של חלק מבני הקהילות שם ליהדותם ולרבותיהם.
אני מדמיין את פניו הטהורות והשמחות של סבא ומבקש מה' שירחם עלינו ולא יעזבנו ללא האור המרפא והמחייה הזה. מי שהכיר אותו יודע עד כמה החוסר עמוק, והכאב והדאגה מפלחים את הלב. אך ממנו נלמד עד כמה אנחנו צריכים להיות אופטימיים ולפעול רק טוב אמת וחסד, מתוך שיטתיות נעימה וסדר... תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.