במשפחה שלנו קרה דבר מיוחד: אנחנו חמש בנות במשפחה, בלי אף בן, ובני הדודים שלנו הם משפחה של חמישה בנים, בלי אף בת. המפגשים שלנו, קל לדמיין, הם אף פעם לא רגילים. הם רוצים לשחק כדורגל בזמן שאנחנו רוצות יצירה. כשההורים של שנינו מתכננים איך לבלות יחד בחול המועד, תמיד צריך למצוא רעיון יצירתי שיתאים גם לבנים וגם לבנות. פעם הם החליטו בצחוק לחלק את יום הכיף לשניים: הבנות יעשו יום בישול בתנאי שטח, והבנים יבואו אחר כך ויאכלו, ככה כולם ייהנו...
לקראת פסח, בשבוע החופש של הניקיונות, אנחנו נפגשים קבוע עם בני הדודים. הפעם ניסינו לחשוב שוב על פעילות שתנעים לנו קצת את העבודה. "אני יודע", אמר צחי, בן הדוד הגדול, "אולי נחליף תפקידים? אתן הבנות תעשו עבודות של בנים, ואנחנו נעשה במקומכן עבודות של בנות". "אהממ... נשמע מעניין", אמרה אחותי ענת, "אבל מה זה כולל?". צחי התחיל לגלגל את הרעיון: "אתן תגזמו את ענפי העצים בגינה ותכסחו את הקוצים, אחר כך תסחבו את השקים עם הזבל לפח הגדול ברחוב, ואם יישאר לכן זמן תוכלו גם לנקות את החלונות בקומה השנייה של הבית, יש לנו סולם גבוה".
ענת נראתה מהוססת, אבל המשיכה לשאול: "ומה אתם תעשו?". צחי השיב: "אה, זו לא בעיה. אנחנו ננקה את הצעצועים במגירות, נמיין את הבגדים בארונות לפי צבעים, ולבסוף נעצב אגרטלים קטנים עם פאייטים לשולחן ליל הסדר, כמו שאמא שלך אוהבת. זה מה שאתן עושות בדרך כלל, לא?".
צחי נראה כל כך בטוח ברעיון של עצמו, שלא העזנו לסרב. הוא נכנס עם כל אחיו לחדר הצעצועים, ואנחנו יצאנו לגינה עם כלי עבודה וסולמות. אני, ענת ושגית ניסינו לאחוז בענף אחד עבה במיוחד, שבלט לתוך המרפסת ודרש גיזום. אני ושגית החזקנו בו חזק, וענת ניסתה לנסר אותו הלוך ושוב ללא הצלחה. ענת הצליחה איתו לא רע, אבל מדי פעם חמק הענף הסורר מידינו והצליף לאחת מאיתנו על הפנים. "אוף, אילו רעיונות טיפשיים יש לצחי הזה", רטנה שגית. "אני דווקא נהנית", אמרה ענת, אבל הסכימה שנעבור לכיסוח הקוצים שהיו עבים וגבוהים. תוך כמה דקות שגית ואני התיישבנו מיואשות, ורק ענת המשיכה להעיף אותם בקצב.
"מעניין איך צחי והאחים מסתדרים עם המשימות שלהם..." הסתקרנו. בשקט בשקט התקרבנו לחלון, והצצנו מבחוץ על המתרחש מבפנים. כמעט התפוצצנו מצחוק לנוכח המראה שנגלה לעינינו: צחי ושלומי שכבו שרועים על הרצפה, בינות לעשרות הצעצועים ושלוליות מים גדולות על הרצפה, כשרק איתי באמת עושה. "איתי, איך אתה לא משתעמם?", רטנו שם, "אולי יש משימה יותר מוצלחת?". איתי התנער: "אולי ננסה להכין את האגרטלים עם הפאייטים, שהבנות מכינות תמיד לליל הסדר?". הם ניגשו לקרטון מאחורי הדלת, שם הכנו לעצמנו מראש את החומרים הדרושים. עכשיו כבר בקושי התאפקנו: צחי ושלומי אחיו בכלל לא ידעו מה עושים עם זה. איתי ניסה להסביר להם, אבל גם אחרי כל הניסיונות, האגרטלים של שני אחיו לא היו דומים לאלה שהוא עשה, ונראו כמו יצירות של ילדים בגן טרום-חובה.
שגית לא הצליחה להתאפק ומפיה נפלט צחוק מתגלגל. צחי ושלומי הרימו את עיניהם מיד וזיהו אותנו בחלון. "היי, מה אתן עושות פה?", שאל בזעם, "אתן לא אמורות לנקות את החלונות?". שגית לא התבלבלה: "צחי, יש לי הרגשה שלא תסרב לרעיון החדש שלי: אתה ושלומי תחזרו אתם לתפקיד שלכם יחד עם ענת, ואנחנו ואיתי נטפל בתפקידים שלנו...".