על קו ההזנק

אם יש חלוצים בתחום ההיי-טק, זהר ויהודה זיסאפל בהחלט נמנים עליהם. הם אולי מעולם לא נעלו מגפי גומי שחורים ועבים ולא סיקלו אבנים או ייבשו ביצות, אבל כן סבלו מחוסר אמון של הסביבה וחתרו בחוזקה נגד הזרם.

"בתקופה ההיא, כמות האנשים שהקימו חברות היי-טק הייתה מצומצמת, אולי 12 איש. הכרנו זה את זה ובכינו זה על כתפי זה. היה קשה", הם משחזרים. היום הדברים נשמעים כמעט מופרכים. קשה להאמין שמקימי חברות ההיי-טק, אלה שממלאים את הכתבות והעיתונים הכלכליים בהצלחותיהם, היו קבוצה כמעט מחתרתית. אבל מתברר שכך בדיוק זה היה. העשור החמישי של מדינת ישראל סימן את היפוך המגמה. מהפך שבסופו ההיי-טק הסתמן כתקווה הגדולה של כלכלת מדינת ישראל. במדינה שמשאבי הטבע שלה לא כוללים עשרות בארות נפט או מרבצי יהלומים, אלא אלפי מוחות יהודיים קודחים, הפך ההיי-טק לא רק לפרנסה, אלא גם כלי לביסוס מעמדה הכלכלי של ישראל בעולם.

חברת הפיתוח הראשונה שהקימו האחים זיסאפל, 'רד תקשורת מחשבים', נוסדה ב‑1982, תשמ"ב. מדינת ישראל הייתה אז אחרת לגמרי. "הכלכלה הייתה מאוד ריכוזית, בנויה על שלושה בנקים, כור, כלל וזהו. כולם עבדו בחברות גדולות ולא רצו לעבוד בחברות קטנות כי הם חיפשו ביטחון סוציאלי", מספר זהר זיסאפל. בתוך העולם הכלכלי הזה, לא היה פשוט למצוא משקיעים וגם לא עובדים. "בשנת 82' ראיתי את המתחרים בעמק הסיליקון ובבוסטון מגייסים כסף בקלות, צומחים מהר ומצליחים. אז הלכתי לבנקים וניסיתי לגייס כספים. הבנקים שאלו מה הבטוחות שלנו, אבל הרעיונות היו בראשים של האנשים, ואי אפשר היה לשים אותם כמשכון". בסופו של דבר, זיסאפל הצליח לגייס עובדים משום ששירת ב"אחת היחידות המפורסמות".

באותה עת, גם התדמית של מדינת ישראל בעולם המסחר הבינלאומי הייתה שונה בתכלית מזו של היום. "בארצות הברית ובאירופה חשבו שישראל מוכרת תפוזים אבל לא היי-טק. היינו מותג בכל הנוגע לתפוזי ג'פה אבל לא בטכנולוגיה". אבל המוצרים של החברות היו טובים, והתאימו לצורכי השוק, ולקראת סוף שנות ה‑80 החומה הבלתי נראית נפרצה, גם בבית וגם בחוץ. "התברר שהמשוגעים האלה, כלומר אנחנו ואלה שהיו לצידנו, הצליחו בגדול. שאנשים שבאו משום מקום, לא גנרלים בצבא, לא חברים בממשלה ולא בכירים בבנקים, פתאום הנפיקו חברות במאות מיליוני דולרים. זה העיר את כולם". זיסאפל לא חושב שהוא וחבריו המציאו תכונות חדשות בעם היהודי. טכנולוגיה ויזמות תמיד היו, אבל אלה נדרסו תחת מגף הכלכלה הסוציאליסטית הריכוזית. פתאום ראו שהחברה של האחים זיסאפל והמקימים של אופטרוטק וקומברס מצליחים, בונים חברות גדולות והופכים למיליונרים על הדרך. "זה הביא פרץ של יוזמות וגם משקיעים בקרנות הון-סיכון. הגיעו גם משקיעים מחו"ל שראו שיש כאן מחירים נמוכים יחסית וכדאי להשקיע".

זיסאפל ואחיו עומדים היום בראש 'רד-בינת', קבוצה של כ‑20 חברות בתחום ההיי-טק. הוא מאוד אוהב לדבר עם הצעירים, לשמוע מהם רעיונות חדשים ולהתרשם מרוח היזמות שאיננה שונה בהרבה, לדעתו, ממה שהיה אי אז בהתחלה. "אולי אז הייתה לנו תחושה שאנחנו מצליחים לנצח את העולם, כשלמרות הכול אנחנו מצליחים לייצא לאירופה או לארצות הברית". אבל גם היום, הוא אומר, יזמי הסטארט-אפים מלאי נחישות והרצון להצליח עדיין ניצב בשלב גבוה בסולם המוטיבציה. "היום העולם יותר נגיש להם. האנגלית שלהם יותר טובה, יש להם אינטרנט. אנחנו, כדי לדעת מה קורה בעולם, היינו צריכים לטוס לתערוכות ואז היינו מתעדכנים על דברים שהומצאו לפני שלושה חודשים. כשקראנו עיתונים מקצועיים ידענו מה היה חדש לפני חודשיים. היום יכולת ההתעדכנות היא אחרת".

להחליף נעליים עם גיל שוויד

כשאבי גוזלן, בוגר ישיבת הר עציון, התחיל ללמוד מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן, חלומה של האם היהודייה עדיין התמקד בבן שהוא עורך דין או רופא. החלום אומנם ישתנה בעוד כמה שנים אבל אי אז, כשלוח השנה הראה על תחילת שנות ה‑90, זה עוד לא קרה. גוזלן סיים את לימודיו והשתלב באחת מהחברות של האחים זיסאפל. "החברות הגדולות שלטו אז במשק, אבל עם הזמן התחילו לצמוח חברות סטארט אפ". ביניהן משכה את תשומת הלב חברה אחת, קראו לה צ'ק פוינט. "היא הדהימה את כולם", נזכר גוזלן, "חברה קטנה קמה ומצליחה בתוך מספר שנים מועט להיות מונפקת בנאסד"ק, ובסכום גבוה. היא הראתה לכולם איך החלום הזה נראה".

גוזלן עבר לעבוד בצ'ק פוינט מתוך סקרנות. המשכורת לא הייתה הגורם המדרבן, אלא הרצון להיות חלק מהעשייה הייחודית שם. המשכורות בצ'ק פוינט של אז לא היו גבוהות, העובדים קיבלו אופציות. שיטת העבודה הזאת דרבנה אותם לעבוד קשה, משום שהצלחה של החברה תורגמה להצלחה כלכלית שלהם. זאת כמובן לצד המוטיבציות של חדשנות, התלהבות ורצון להצליח. "שיטת האופציות עשתה משהו דרמטי בצ'ק פוינט. זה שינה את גיוס האנשים, העבודה והרוח. זה אחד המנועים של סטארט אפ. ככל שהאנשים יגיעו מוקדם יותר, הם יוכלו להשפיע יותר על החברה וגם להרוויח יותר".

צ'ק פוינט התייחדה בכך שהיכתה את התחזיות רבעון אחרי רבעון. בכל פעם הצליחה יותר ממה שניבאו לה. המידע הזה זלג מטבלאות המניות של הבורסה, אשר מובנות רק לאנשים מהתחום, ויצא אל הרחוב. "פעם עצרתי בתחנת דלק כשאני לבוש בחולצת טריקו של צ'ק פוינט. אנשים פנו אליי ושאלו אם אני יכול לעזור להם להתקבל לעבודה בחברה". בשירות מילואים אחד, חבריו לא הפסיקו לדבר איתו על האפשרות שיעזור להם להצטרף כעובדים לחברה. בכל מקום דיברו עליה כדבר הבא. גוזלן עבד שש שנים בצ'ק פוינט כשכיר ואחר כך 12 שנים נוספות כיועץ עצמאי. היום הוא עובד בתחום אחר לחלוטין ונקודת המבט שלו היא של אדם שכבר אינו חלק מהקלחת. "צ'ק פוינט היא חברה שהצליחה לאסוף אוסף נדיר של אנשים מאוד מאוד חכמים. הדרישות מהעובדים היו מטורפות, לא בכמות השעות אלא בהצבת יעדים שאפתניים וציפייה שתגיע לזה". גוזלן היה ראש צוות והדבר הדיר שינה מעיניו. כשהוא אמר למנהל שמעליו שהוא לא ישן בלילות הוא נענה בציטוט של דורית דור, מנהלת הפיתוח של החברה. "היא אמרה שמנהל שישן בלילה הוא לא מנהל טוב. זה הפך את העבודה למאוד קשה ותובענית, אם כי לא נטולת היגיון".

האווירה בחברה אז, מספר גוזלן, הייתה מאוד בלתי פורמלית, בלי מרחק בכלל בין המנהלים והעובדים. סיפור אחד קטן יכול להמחיש זאת היטב. בבניין הוקצה חדר כושר עם כמה זוגות אופני ספינינג לטובת העובדים. מדריכה הייתה מגיעה כמה פעמים בשבוע ומעבירה להם שיעור. גוזלן ארגן שיעור למי שרצה ללמוד עם מורה גבר. "לימים אותו מורה הפסיק להגיע, אז אחרי כמה עשרות שיעורים שלמדתי, הרגשתי שאני יכול להעביר את השיעורים בעצמי. יום אחד שכחתי להביא בגדי ספורט. קיוויתי שאף אחד לא יגיע לשיעור, אבל הגיעו שלושה או ארבעה חבר'ה. לא ידעתי מה לעשות. גיל שוויד שבדיוק היה בחדר, וכבר היה אז לגמרי גיל שוויד שנפגש עם שועי עולם ומשקיעים, שאל איזו מידה אני בנעליים. התברר שאנחנו אותה מידה. הוא חלץ את נעליו והשאיל לי אותן לשיעור כדי שאוכל ללמד. כך נכנסתי לנעליים של המנכ"ל, שהיו אגב מאוד מרופטות", הוא צוחק. גוזלן לא ידע אז, שהוא נכנס לנעליו של חתן פרס ישראל העתידי.

כסף הוא לא העיקר

"התעסקתי במחשבים מגיל 10. בגיל 14 כבר עבדתי בתחום באופן קבוע, כך שבגיל 25 כבר הייתי בשל להקים חברה", מספר חתן פרס ישראל להיי-טק לשנת תשע"ח, גיל שוויד, שעומד מאחורי ההצלחה הישראלית הבולטת בתחומה – הקמת חברת צ'ק פוינט. הוא למד מדעי המחשב באוניברסיטה כבר במקביל לתיכון, שירת ביחידה 8200 שהולידה הרבה מאוד אנשי היי-טק, ואחרי שחרורו עבד בחברת אופטרוטק. בשנת 1993 החליט לפתוח עם שני חברים את חברת צ'ק פוינט. "לא המצאנו את ההיי-טק, אבל היו אז חברות גדולות. המודל של חברות סטארט אפ היה בחיתוליו. שלושה אנשים שמאמינים ברעיון - לא היה דבר שקיים הרבה". שוויד וחבריו לא פנו לקרנות הון-סיכון, שכמעט לא היו אז. "פנינו לגורמים אחרים, ביניהם לחברות שנראו לנו אז גדולות. למשל כאלה שעבדו בהן 30 איש". היום, צ'ק פוינט עצמה מעסיקה יותר מ‑4,000 עובדים בכמה מוקדים ברחבי העולם, פרט לישראל.

הדבר החשוב ביותר לחברת היי-טק, אומר שוויד, הוא דווקא לא גיוס ההון, אלא האנשים שעובדים בחברה והמוצר שהיא מביאה. "אני חושב שהרבה חברות נכשלות דווקא בגלל שיש להן הרבה כסף", הוא מפתיע ומסביר: "היתרון של חברת סטארט אפ הוא אנשים סופר מוכשרים שיכולים לזוז מהר ולהשתנות מהר גם עסקית וגם פיתוחית. קבוצה קטנה זזה מהר וקבוצה גדולה זזה לאט. כשחברה מגייסת יותר מדי כסף, אז היא צומחת ל‑40‑50 איש. מצד אחד היא כבר לא זזה כל כך מהר, מצד שני היא עדיין לא נהנית מהיציבות והניסיון של חברות ענק שיודעות מה הן עושות". ויש לו טיעון מנצח שמתאים לכולם, בלי קשר לתחום ההיי-טק. "יש הרבה רעיונות טובים. אנשים יכולים להצליח איתם. אבל כשמגייסים יותר מדי כסף, ההצלחה נראית ככישלון. אם גייסת 10 מיליון דולר, והצלחת למכור בארבעה או חמישה מיליון דולר, שזה סכום יפה, ההצלחה הזאת נחשבת כישלון. החלום שלנו", הוא משתף, "היה לבנות חברה של כמה עשרות אנשים. חשבנו שנמכור בכמה מיליוני דולרים וכך תהיה לנו הצלחה מקצועית ואישית וגם נוכל להתפרנס מזה יפה".

אתה עומד בראש חברה רב-לאומית, שלמרות כל מרכזי הפיתוח שלה בחו"ל ולמרות העובדה שהיא נסחרת בחו"ל, היא עדיין חברה ישראלית.

"קודם כול אני מנהל חברה והנאמנות שלי היא לחברה, שתצליח. ברור שיש לי עוד ערכים. אני גאה לגור פה ולהיות ישראלי ואני מתמודד כאן עם בעיות שאולי במקום אחר הייתי פחות מתמודד איתן. בסטארט אפ יש אמונה שאני הולך בדרך הנכונה, צריך אמונה שנצליח ואמונה שנצליח לעשות את זה מישראל".

שוויד מדבר על כך שהוא זוכה לאהדה בישראל כבר הרבה שנים. אומנם 99 אחוזים מהמכירות של החברה שלו מתקיימים בחו"ל, אבל כאן נמצאים המשפחה והבית. כששר החינוך התקשר אליו כדי לבשר שהוא זוכה בפרס ישראל, הוא מאוד שמח. "יפה שמדינת ישראל מכירה בזה". מבחינתו, התחום שלו זוכה לתמיכה מעשית מהמדינה כבר תקופה ארוכה. "היא תומכת בהיי-טק ונותנת סביבה טובה להיות בה ולהתפתח בה כבר הרבה שנים. אני גאה ושמח בשביל העובדים שלנו, שהפרס הזה הוא שלהם".

וכאחד שהצליח מאוד, מה הטיפ שלך ליזמים?

"הלוואי שהיה לי טיפ אחד. כל אחד צריך לחשוב אם יש לו רעיון טוב, רעיון שיכול לשנות את העולם, לעשות מהפכה משמעותית בתחום שבו רוצים לעסוק. יש הרבה רעיונות טובים, אבל השוק לא מסוגל לשאת מאה מהפכות בשנה, אלא מהפכה אחת פעם בכמה שנים". שוויד שמח במה שצמח מסביבו, "יפה לראות את כל רוח היזמות. בפעמים שאני נפגש עם יזמים, תענוג לראות את זה. מחמם את הלב".

בנט: געגועיי להיי-טק

שר החינוך נפתלי בנט שייך גם הוא לקצה העשור המדובר. בשנת 1999, תשנ"ט, הקים את סאיוטה יחד עם שלושה חברים צעירים אחרים: בן אנוש, שהיה איתו בסיירת מטכ"ל, מיכל שלו, שהייתה ידידה של אנוש, וליאור גולן, בוגר תלפיות. הסיבה לפתיחת החברה ממחישה בצורה הטובה ביותר את המהפך שחל בתחום ההיי-טק מימי זיסאפל עד לימי בנט. "החלטנו לעשות מעשה ביחד. עוד לא ידענו מה, אבל ידענו שזה יהיה ביחד", נזכר בנט. חברות סטארט אפ כבר לא היו עוף מוזר. "הרעיון התחלף חמש פעמים עד שהגענו לחברה של אבטחת רכישות באינטרנט". בנט היה המנכ"ל הרשמי, "אבל כולנו עבדנו בשיתוף פעולה. עברתי למנהטן לעסוק במכירות ושיווק, הפיתוח נשאר בארץ". ההתחלה הייתה ורודה וחלומית, ההמשך היה מאתגר. "היו כישלונות. הבועה התפוצצה, היה מבצע חומת מגן והיה קשה לשרוד". אבל החברה הצליחה. היא שירתה בנקים רבים בישראל וברחבי העולם והסוף הטוב שהגיע שש שנים בלבד אחרי ייסוד החברה, בישר על מכירתה ב‑145 מיליון דולר. בהמשך הוא היה מנכ"ל של חברת סלוטו, גם היא סטארט אפ שהצליח, וביצע אקזיט בסכום של 100 מיליון דולר.

קשה שלא לזהות בקולו של יו"ר הבית היהודי את ההתרפקות על ימי ההיי-טק. "אהבתי את זה. את האווירה היצירתית והנועזת, את התחושה שכולם ביחד למען הצלחת החברה. זה שונה מאוד מהפוליטיקה". וכן, הוא מנסה להביא משהו מזה אל עולם העשייה הציבורי, "להיות נועז, לא לפחד, להציב משימות רחוקות שיכולות להיראות בלתי מושגות, ולהגיע אליהן".

מה לדעתך הסוד של החיבור בין ישראלים להיי-טק?

"החיבור בין הגניוס היהודי, המסורת של הווכחנות והספקנות מהגמרא והקו הצה"לי של לעמוד במשימה בכל מחיר. זה שילוב שקיים רק במדינת ישראל".

השנה, לראשונה, החליט בנט להעניק את פרס ישראל גם בתחום ההיי-טק, או בשמו הרשמי "פרס מפעל חיים בתחום טכנולוגיה וחדשנות יישומית". השאיפה שלו היא שהתחום הזה ייכנס לסבב של פרסי ישראל, כמו תחומים אחרים שכלולים בו כבר שנים. "אני חושב שזה תחום ליבה במדינה. ההיי-טק כיום הוא אבן יסוד במדינת ישראל. אחת הסיבות להתחזקות של ישראל בעולם היא העובדה שהיא הביאה את מובילאיי, ווייז וצ'ק פוינט. אנחנו אור לגויים. מצילים אנשים, מראים להם את הדרך להגיע לכל מיני מקומות ושומרים להם על חשבונות הבנק. אנחנו גם מגבירים את תפוקת החלב בכל מיני מדינות ועוזרים לגדל יותר מלפפונים על כל דונם". ויש גם מסר: "הייתי רוצה לראות יותר צעירים וצעירות מהציונות הדתית נכנסים לתחום היזמות. אנחנו צריכים להיות בהובלה בכל תחום. גם זאת שליחות".

מתחילים לרדת מהפסגה

פרופ' יוסף זעירא מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, מחבר הספר 'כלכלת ישראל' ונשיא האגודה הישראלית לכלכלה, תולה את הזינוק בתחום ההיי-טק בעשור החמישי של מדינת ישראל בכך שאלה היו השנים שאחרי הסכם השלום עם מצרים. השנים הללו התאפיינו בצמצום בהוצאות הביטחון ובכוחות המילואים. התקציבים לתעשיות הביטחוניות קוצצו, בוטל פרויקט לביא, ואנשים שעבדו בתחום הפיתוח והטכנולוגיה יצאו לאזרחות וחיפשו בה עבודה.

זעירא קצת פחות אוהב את הכתרת תחום ההיי-טק כקטר של הכלכלה הישראלית. "אני לא חושב שיש קטרים לכלכלה הישראלית", הוא מסביר, "הצמיחה העיקרית הייתה בשנים 1927‑1972. אז צמחנו בקצב מהיר, עד שהגענו לתוצר לנפש שמתאים למדינות המפותחות. מאז אנחנו צומחים בקצב של 1.7 אחוז לנפש וזה נשאר אותו דבר". האופי של הייצור משתנה כל הזמן, הוא אומר, אבל המנוע החזק מאחורי כל זה הוא ההשכלה הגבוהה. "יש השקעה רבה בהשכלה הגבוהה בישראל. זה מסביר כמעט 40 אחוזים משיעורי הצמיחה כאן". אגב, גם שוויד וגם זיסאפל תורמים רבות להשכלה הגבוהה בישראל ובעיקר מקדמים את שוויון ההזדמנויות לקבלת השכלה גבוהה. נראה שגם הם רואים את הנגישות לתארים כתנאי מפתח להתקדמות והצלחה בטכנולוגיה.

פרופ' זעירא אינו כופר בנתונים לפיהם ישראל מייצרת יותר היי-טק ביחס לאוכלוסייה מאשר מדינות אחרות. אבל הוא אומר שזה לאו דווקא מה שדוחף את הכלכלה קדימה. "דיבור על ההיי-טק כגואל הגדול של הכלכלה, זה משהו שאנשי התחום אוהבים לעשות. הם מציגים את זה כאילו הכול בזכותם, צריך לבדוק אם לא מסתתרת פה גאווה עצמית".

אוהד רייפן, סמנכ"ל אסטרטגיה בעמותת Start-up Nation Central, חולק על פרופ' זעירא. "התל"ג לא עלה בשנים האחרונות משום שאנחנו לא מזרימים מספיק עובדים לתעשיית ההיי-טק. ככל שנשכיל להביא יותר עובדים לתחום - המשמעות לכלכלה ולחברה תהיה גבוהה יותר". מבחינתו של רייפן, שהיה איש אגף התקציבים במשרד האוצר, ההיי-טק הוא "המקום עם הפריון הכלכלי הכי גבוה במשק. בנוסף לכך, לימודי מחשבים הם הכלי הכי חזק למוביליות חברתית. היום, כשמדברים עלינו בעולם, מדברים עלינו כסטארט אפ ניישן".

כשרייפן חוזר אחורה לסוף שנות ה‑80, הוא רואה יכולת שנפגשה עם טכנולוגיה. "הגישה היצירתית והיכולת למצוא פתרונות חדשניים בחקלאות, במים או בתעשיות הצבאיות, היו חלק מהדנ"א של להיות ישראלי". מה שקרה באמצע שנות ה‑80 הוא שעולם המחשבים הפך להיות חלק משמעותי יותר בכלכלה העולמית. "לאנשים היו מחשבים בבית, והעולם החדש הזה יצר עוד אפיק שבו היה אפשר להביא לידי ביטוי את היכולות. זה היה עשור שמצד אחד חיבר את הכוח הישראלי הקיים בחדשנות, פתרון בעיות ויזמות, עם עולם טכנולוגי חדש ומתפתח". דבר נוסף שקרה באמצע שנות ה‑90 הוא תוכנית 'יוזמה' שקידם שר האוצר דאז, אברהם בייגה שוחט, במטרה לעודד השקעות של קרנות הון-סיכון במדינת ישראל. המהלך הזה הביא משקיעים פרטיים מהארץ ומהעולם להשקיע בחברות הזנק ישראליות ונתן דחיפה לתחום.

העשור החמישי של מדינת ישראל נגמר כשמדינת היהודים מסומנת כאחת ממעצמות ההיי-טק העולמיות. אחרי הפסגה הזאת הייתה גם התרסקות רצינית בדמותה של התפוצצות בועת הדוט קום. אלפי אנשים שעבדו בתחום נותרו מחוסרי עבודה עם התחייבויות למשכנתאות גדולות. התחום כולו ליקק את הפצעים והחל לבנות את עצמו מחדש באופן איטי ומחושב יותר.

היום שוב מדורג המשק הישראלי במקום גבוה בעולם, אבל רגליו נטועות עמוק בקרקע המציאות. "ההיי-טק הישראלי הוא אמיתי ומשמעותי", אומר רייפן, "ויש לטפח, לחזק ולהרחיב אותו כך שעוד חלקים בחברה ייקחו בו חלק". העמותה של רייפן עוסקת בהעצמה ופיתוח של ההיי-טק הישראלי. היא ממפה חברות סטארט אפ ישראליות ומחזיקה 6,000 חברות במאגר הנתונים שלה. המאגר מאפשר לחברות בינלאומיות למצוא פתרונות לבעיות מבוססות טכנולוגיה שיש להן. העמותה שלו גם מביאה לישראל חברות היי-טק בינלאומיות, שעוד אין להן מרכז פיתוח בארץ. היא מפגישה אותן עם עולם הטכנולוגיה והחדשנות הישראלי ומעודדת אותן לפתוח כאן מרכזים. בנוסף לכך בודקים בעמותה אילו סקטורים עוד לא מיצו את פוטנציאל ההתפתחות הטכנולוגית שלהם, למשל מערכות בריאות שלא הגיעו למיצוי הדיגיטציה, חקלאות ועוד. "יש עוד הרבה לאן להתקדם. אנחנו מנסים לזהות את החסמים להתפתחות בתחומים האלה".

אבל רייפן מציע לא לנוח על זרי הדפנה. ישראל אומנם נמצאת בפסגה, אבל היא מתחילה לרדת משם. הרשות לחדשנות פרסמה כבר לפני חצי שנה דו"ח ובו נורת אזהרה לגבי מחסור בידיים עובדות. אם לא תהיה עלייה דרמטית במספר המועסקים, כך נכתב בו, תעשיית ההיי-טק תדרוך במקום. "זה מתחיל להשפיע על המערכת. מה שיקרה זה שיהיה כאן רכב מדהים עם מנוע חזק, אבל בלי דלק". רייפן אומר שהיום חברות צעירות כבר עושות מיקור חוץ לתכנות בחו"ל. "מספר הבוגרים בלימודי התכנות וההנדסה לא עולה כבר יותר מעשור". לדבריו, הממשלה והמל"ג מודעים לכך וראש המל"ג, פרופ' יפה זילברשץ, הקימה ועדה בראשותה שאמורה לדון בקידום פתרונות.

העניין הוא כמובן לא רק במספר המועסקים, אלא גם בפרופיל שלהם. "אם נמשיך לבסס את עצמנו על עובדים שהם גברים יהודים לא חרדים נהיה בבעיה. אנחנו צריכים להשכיל לשלב חלקים רחבים יותר בחברה הישראלית בתוך ההיי-טק". העמותה של רייפן עושה את זה, לפחות בכל הנוגע לפיזור הגיאוגרפי. היא מחזקת את ירושלים ופעלה להגדיל את מספר קרנות הון-סיכון שפועלות בעיר משש ל‑18. באופן הזה לא רק ההיי-טק יצמח והכלכלה תתפתח, אלא מגזרים נוספים בחברה יזכו ליהנות מהטוב הכלכלי שהתחום הזה מביא.