ביניהם היו זוג חיילים בודדים שנראו קצת נבוכים, ופרופסור זילבר, שסבא הציג אותה כמדענית מאוד כישרונית שלא מזמן עלתה לארץ. "תקראו לי ליה, בבקשה", היא אמרה בחיוך.
אני אוהבת את ליל הסדר. טוב, לפחות את ההתחלה שלו. עד אחרי ה"שולחן עורך" אני עדיין ערנית, ובתור הנכדה הצעירה אני שרה את "מה נשתנה". שלב דברי התורה על יציאת מצרים קצת משעמם אותי, אך בחיפוש האפיקומן אני שוב מתעוררת לחיים. הבעיה היא שכשמתחילים שוב לקרוא בהגדה, אני מרגישה איך העיניים שלי נעצמות... השנה החלטתי שאין מצב שאני לא נשארת ערה עד סוף הסדר! אני כבר מספיק גדולה, ולא בא לי שהאחים הגדולים שלי שוב יצחקו על איך שנחרתי ב"חד גדיא".
אז ניסיתי בכל הכוח. כשהרגשתי שעוד רגע אני מניחה את הראש על השולחן - התיישבתי זקוף, תפסתי את העפעפיים שלי עם שתי אצבעות והחזקתי אותן פתוחות בכוח. פתאום הרגשתי טפיחה קלה על הכתף. הסתובבתי, וראיתי את ליה עומדת לידי.
"רעות, יש לי משהו להראות לך!", היא אמרה, והוליכה אותי לחדר של דוד שלי. שם, באמצע החדר המסודר, עמדה מכונה ממש מוזרה. היא נראתה כמו שילוב בין קופסת מצות ענקית לחללית. "מה זה?!" שאלתי בתימהון, והיא חייכה חיוך מסתורי. "מכונת זמן, כמובן!", היא השיבה, "זאת ההמצאה האחרונה שלי, מכוונת ישירות ללילה של יציאת מצרים! רוצה להיכנס?".
"אבל מותר בחג לנסוע במכונת זמן?", שאלתי.
"בזאת, כן", אמרה המדענית, "יש לה אישור של מכון צומת".
אז נכנסתי פנימה, התיישבתי במושב ולחצתי על הכפתור האדום. וווש!!! החדר הסתחרר אל מול עיניי, וכשהכול נרגע מצאתי את עצמי באמצע בקתה קטנה. משפחה גדולה ישבה על הרצפה, ולפי ריח הבשר היא הייתה באמצע ארוחת ערב. כולם הסתובבו והביטו בי בפליאה. ילד אחד קטן, שהיה ממש דומה לאחד החיילים הבודדים, פנה אליי: "באת להשתתף איתנו באכילת קורבן הפסח?".
"אהמממ..." לא ידעתי מה להשיב, אבל הילד המשיך לדבר: "בואי, תצטרפי אלינו! אנחנו ממש ממהרים, הלילה יוצאים ממצרים! ואנחנו חייבים לגמור את כל הבשר הזה, אז זה ממש יעזור לנו שתצטרפי...".
אז הצטרפתי למשפחה, שאפילו לא ידעתי איך קוראים לה. הם נתנו לי תיק קטן לשים על הגב, ואז ראיתי שבעצם כולם מצוידים במקלות הליכה, תיקים לדרך ונעלי הליכה.
"כמעט חצות הלילה", אמרה האמא של המשפחה, ופתאום עברה בי צמרמורת. מבחוץ התחילו להישמע צעקות נוראיות. "משהו מפחיד קורה פה..." אמרתי לילד בבהלה, אך הוא רק הצביע על המשקופים. "רואה את הדם? אצלנו הכול יהיה בסדר, אל תדאגי. ככה אמר משה!".
ובאמת, בתוך מה שנראה כמו כמה שניות נשמע קול גדול מבחוץ. "יוצאים! יוצאים ממצרים!". חטפנו את המצות שלא הספיקו להפוך ללחם ועזבנו את הבית, יחד עם נהר ענקי של בני ישראל. איזו התרגשות! פתאום אחת הבנות צלצלה לי בפעמונים ליד האוזן. "קחי", היא אמרה, "מרים אמרה שעוד מעט נצטרך כלי נגינה...".
הצלצול כנראה העיר אותי, ומצאתי את עצמי יושבת בשולחן הסדר מול פרצופו המחייך של אחי הגדול. "בוקר טוב ישנונית!", הוא אמר, "איך היה בארץ החלומות?".
אבל לפני שהספקתי לענות, פרופסור ליה התערבה. "אני דווקא חושבת שהיא הייתה בארץ אחרת לגמרי, נכון, רעות?", והיא קרצה אליי קריצה משמעותית במיוחד.