במינהל האזרחי בוחרים להתעלם מהנתונים. פלשתינים
במינהל האזרחי בוחרים להתעלם מהנתונים. פלשתיניםצילום: Abed Rahim Khatib, פלאש 90

1

"המינהל האזרחי הציג נתונים שמהם עולה כי בין הירדן לים יש יותר ערבים מיהודים", צעקה ביום שני הכותרת באתר 'הארץ'.

כותרות דומות צצו גם באתרים אחרים, ובאחת חזר למקומותינו הדיון המוכר בסכנה הדמוגרפית. אז כמה ערבים חיים באמת בין הירדן והים? ככל שמדובר בערבים אזרחי ישראל ובערביי מזרח ירושלים, יש למדינת ישראל מושג לא רע. נכון, דמוגרפיה רחוקה מלהיות מדע מדויק גם בשטחי מדינת ישראל, אולם סביר להניח שהאומדנים המבוססים על נתוני מרשם האוכלוסין הם לכל הפחות נכונים בקירוב. אולם כאשר מרחיבים מעט את המבט ומנסים להבין מה קורה בשטחי הרשות הפלשתינית, התמונה מתערפלת לחלוטין. כמה היא מתערפלת? הסכיתו ושמעו.

הסיפור מתחיל כאמור ביום שני בבוקר, אז התכנסה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לדיון בסוגיה פרוזאית לחלוטין מתחום יחסי העבודה. עובדי המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, כך מתברר, פתחו לאחרונה בעיצומי מחאה על עומס העבודה הכבד המוטל עליהם מחד, ואי הכרה בסיכון החריג שבו הם נתונים בעבודתם מאידך. בדיון השתתפו שני הסגנים, סגנו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים וסגנו של ראש המינהל האזרחי. בשלב כלשהו בדיון עלתה השאלה הפשוטה מה גודל האוכלוסייה שנפגעת מהעיצומים. בתשובה ענה סגן ראש המינהל האזרחי, אל"מ אורי מנדס, כי על פי רישומי הרשות הפלשתינית, ביהודה ושומרון מתגוררים שלושה מיליון ערבים, וכי על פי הערכת אנשי המינהל האזרחי המספר בפועל קטן יותר, ועומד על כ‑2.7 מיליון תושבים. יו"ר הוועדה הגיב לדבריו ואמר: "אם מחברים את זה לנתון של למעלה משני מיליון פלשתינים בעזה, הרי שאנו מדברים על כ‑5 מיליון פלשתינים בין הירדן לים, וזה לא כולל הערבים בירושלים". אל"מ מנדס אישר את הדברים. בשלב זה קמה מהומה בחדר הוועדה. הסיבה למהומה הייתה טענתו של ח"כ מוטי יוגב לפיה לא ייתכן שהמינהל האזרחי מסתמך על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלשתינית. המינהל, כאמור, מתייחס לנתונים הפלשתיניים כנקודת המוצא, ומבצע בהערכותיו רק סוג של תיקון טכני מתוך הנחה שהנתונים לקויים, זאת במקום לצלול לעומק הנושא ולנפק הערכה מוסמכת של מספר הערבים באזורי יו"ש.

מנדס, חשוב להבין, מכיר בהטיותיו של המפקד הפלשתיני ואף ציין אותן במהלך הדיון הקצר שהתפתח בסוגיה. בין היתר הוא הזכיר את רישום הפטירות הלקוי ברשות הפלשתינית, שמנפח באופן מלאכותי את המספרים, וכן את העובדה שגם "פליטים" פלשתינים שמתגוררים מחוץ לתחומי הרשות זכאים לקבל דרכון פלשתיני ולהירשם במרשם הפלשתיני. למרות זאת, המינהל האזרחי וישראל הרשמית בכלל אינם נכנסים לעומק הנתונים ולא מנפקים הערכה מקבילה משלהם לגודל האוכלוסייה.

הגישה הזאת, שלפיה נקודת המוצא להערכת מספרם של הפלשתינים ביו"ש ובעזה היא הנתונים הפלשתיניים הרשמיים, אינה מאפיינת רק את הגורמים הרשמיים. גם הדמוגרפים המובילים בישראל מתעקשים עד היום להתייחס לנתונים הפלשתיניים הרשמיים כאל נקודת המוצא, תוך ביצוע תיקונים טכניים בלבד. הם לא טורחים לצלול לעומק הנתונים, לנתח אותם ולנפק הערכה מקצועית ובלתי תלויה למספר הפלשתינים המתגוררים ביו"ש ובעזה. מי שכן מנסים כבר שנים לספק הערכות מקצועיות עד כמה שניתן בשאלה כמה פלשתינים מתגוררים בפועל ביו"ש ועזה, הם 'הצוות האמריקאי-ישראלי לדמוגרפיה' בראשותו של יורם אטינגר. הערכות הצוות בנוגע למספר הפלשתינים ביו"ש, למשל, נמוכות ביותר ממיליון מהמספרים הפלשתיניים הרשמיים. הצוות עושה שימוש בשורה ארוכה של נתונים רשמיים שמספקת הרשות הפלשתינית עצמה, כמו למשל מספר הילדים שנכנסים מדי שנה לכיתה א' ברשות, נתונים שמגיעים ממערכת הבריאות הפלשתינית ועוד ועוד, במטרה להגיע לנתונים מדויקים ככל האפשר. מן הסתם אפשר לחלוק על הנתונים הללו, אולם עד כה גם הדמוגרפים הבולטים וגם ישראל הרשמית פשוט בוחרים להתעלם מהערכות אלו.

2

את מי צה"ל מרחיק

סיפור מעניין שפרסם השבוע עמיתי עדו בן פורת באתר ערוץ 7 מעלה הרהורים נוגים באשר ליחסו של צה"ל לרבנים שמתבטאים באופן מעורר מחלוקת, לעומת יחסו למתבטאים אחרים. ומעשה שהיה, כך היה.

בשבוע שעבר פורסם כזכור דבר זכייתה של מרים פרץ, אמם של אוריאל ואלירז הי"ד, אשת חינוך אשר מרכז עיסוקה בשנים האחרונות הוא בהעצמת הרוח הישראלית והגברת האחדות בעם, בפרס ישראל. זכייתה של פרץ, המצויה עמוק בלב הקונצנזוס הישראלי, הייתה ככל הנראה לצנינים בעיניהם של כמה אנשים, ובתוכם גם הפעילה הפמיניסטית המוכרת חנה בית הלחמי. לאחר ההודעה על זכייתה של פרץ כתבה בית הלחמי בחשבון הפייסבוק האישי שלה פוסט חריף שתוקף את ההחלטה, ומשווה את פרץ לאימהות השאהידים הפלשתינים, לא פחות. ''בפעם הבאה שידברו כאן עם קצף על השפתיים על האימהות של השאהידים ועל מימונן על ידי הרשות, תזכרו שמדינת ישראל מעניקה פרס ישראל (כולל צ'ק שמנמן) לנשים לא על הישגיהן חלילה, אלא על הקרבת הבנים במלחמה. כפיים". אין ספק שמדובר בהתבטאות שהיא לכל הפחות מעוררת מחלוקת, אם לא הרבה מעבר לכך. מדובר בהשוואה במשתמע בין חללי צה"ל ובין מחבלים רוצחים שנהרגו בעקבות מעשיהם.

זה הזמן לגלות לכם עוד פרט מעניין על בית הלחמי. מתברר שמפעם לפעם מוזמנת הפעילה הפמיניסטית להרצות בפני לא פחות מאשר חיילי צה"ל. לכן, אך טבעי היה לברר האם בעקבות הפוסט בפייסבוק יחליטו בצה"ל להפסיק מיידית את כל הרצאותיה של בית הלחמי, כפי שנעשה תוך יממות ספורות, למשל, לאחר חשיפת דבריו של הרב לוינשטיין. חרם זריז דומה הוטל גם, כזכור, על הראשון לציון הרב יצחק יוסף ועל רב העיר צפת הרב שמואל אליהו.

אולם מדובר צה"ל נמסר בעקבות פניית ערוץ 7 כי "הנושא בבחינה". גם לאחר כמה ימים הנושא היה עדיין בבחינה. הזריזות הצה"לית בטיפול במרצים סוררים שמורה, כך מתברר, בעיקר לרבנים.

3

חופש פולחן גם ליהודיות

שלוש נערות יהודיות צעירות הגיעו לפני כשלושה שבועות לעיר העתיקה, והחליטו להתפלל תפילת ערבית מול שער באב אל-חוטה, אחד השערים הצפוניים של הר הבית, שיוצא לתוך הרובע המוסלמי. השעה שבה הן הגיעו למקום הייתה שעה מעט רגישה, שעת הערב שבה מתפזרים המתפללים מתוך ההר, ואכן נמצא מי שזרק לעברן חפץ והן נאלצו לזוז ממקומן. למרות זאת, השוטרים החליטו שדווקא הנערות הן אלו שיצרו במקום פרובוקציה, וביקשו להרחיק אותן מהאזור לתקופה ממושכת.

הבקשה הגיעה לאולמו של שופט בית משפט השלום בירושלים, שמואל הרבסט, שלמרבה ההפתעה לא זרם עם המשטרה. בהחלטה קצרה אך מנומקת הבהיר השופט הרבסט כי חופש הפולחן במדינת ישראל כולל גם את הזכות להתפלל ברחוב, וזאת גם אם הרחוב סמוך לשער הר הבית. "זכותו של כל אדם להתפלל במדינת ישראל ברחובה של עיר, ובלבד שאין בכך פגיעה בזכויות של אחרים. כך בירושלים, כך באילת, כך בתל אביב, כך בחיפה, וכך בכל מקום במדינת ישראל", כתב השופט וקבע כי אין כל חשד סביר שהנערות התכוונו לבצע עבירה.

עורך דינן של הנערות, איתמר בן גביר, בירך על התוצאה ועל ההחלקה במדרון שנמנעה. "אם השופט הרבסט לא היה עוצר את זה כאן השלב הבא היה שאסור ליהודים להתפלל במדרחוב בן יהודה. החלטת בית המשפט קובעת נחרצות שלמשטרה אין סמכות למנוע תפילה, ויש לקוות שהמשטרה תפנים ותיישם את ההחלטה".

*** הפינה הכלכלית ***

קבלו טיפ

בית הדין הארצי לעבודה שם השבוע סוף לשנים ארוכות של חוסר בהירות בסוגיית מעמדו של התשר, ובתרגום ללועזית מדוברת – הטיפ, שנהוג להעניק למלצרים בסיום ארוחה במסעדה. לשולחנו של בית הדין הגיעו שני סכסוכים. אחד עסק במעמדו של הטיפ כאשר קובעים את שכרו של מלצר לעניין גמלאות הביטוח הלאומי, ואילו השני עסק בשאלה האם הטיפ הוא חלק משכרו של מלצר לעניין עמידה בהוראות חוק שכר מינימום. מדובר, כאמור, בשאלה ותיקה, שזכתה בעבר להתייחסות אפילו מבית המשפט העליון, אך התוצאה של כל אלו הייתה יצירת מעמד של שעטנז לטיפ, כך שאי הבהירות סביבו נמשכה.

כעת, כאמור, שם בית הדין הארצי סוף לבלגן וקבע ברורות כי כספי הטיפ המשולמים למלצרים על ידי הלקוחות, ייחשבו לחלק מהכנסות המסעדה ולחלק משכר העבודה המשולם למלצרים. משמעות הפסיקה היא שמלצר שתשלומי שכרו כולל טיפ גבוהים משכר המינימום, לא יהיה זכאי להשלמת שכר מינימום על ידי בעל המסעדה. משמעות נוספת היא שכל שכרם של המלצרים, כולל הטיפ, יחויב בהפרשות החובה, ובמקרה שבו מלצר זכאי לגמלאות ביטוח לאומי הנגזרות מהשכר, הוא יקבל אותן בגין השכר המלא, כולל הטיפ. במידה שלא שולמו על ידי המעסיק לביטוח הלאומי מלוא ההפרשות בעבור כל השכר, כולל הטיפ, יהיה מקום לשקול האם לחייב את המעסיק לשפות את הביטוח הלאומי רטרואקטיבית.

הנימוק המרכזי לקביעתו של בית הדין הארצי הוא באופיו המוסדר והמחייב של הטיפ, שכבר מזמן איננו תשלום ישיר מסועד למלצר, ומהווה למעשה תוספת לשכרם של כל עובדי שרשרת השירות: "המציאות היא שבפועל המסעדה מסדירה את אופן ההתייחסות לתשר לגבי כל אחד ואחד ממלצריה במסגרת הסדר כולל-מערכתי, הנקבע על ידה לגבי דרך התנהלותה והפעלתה. במסגרת זו התשר משולם כשכר עבודה למלצר תמורת עבודתו. בפועל, התשר ניתן כיום על ידי אורח המסעדה עבור כל שרשרת השירות, החל מטיב האוכל, עבור באופן הגשתו וכלה באווירת המסעדה ובאופייה".

בית הדין הוסיף כי לטיפ יש כמעט תמיד שיעור קבוע, בין 10 ל‑15 אחוזים, וכי הפסיקות הקודמות שהיו בנויות על ההנחה שתשלום הטיפ מצד הלקוח הוא וולונטרי אינן מעוגנות במציאות. אולם לאור העובדה שפסיקה זו משנה את המצב המשפטי הקיים, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי מלבד שני המקרים שהגיעו לבחינתו, הוראות פסק הדין יקבלו תוקף כללי רק ב‑1 בינואר 2019. זאת במטרה לאפשר למחוקק להסדיר את הנושא במפורש בחקיקה.

לתגובות: [email protected]