"תמיד כשנסענו לעמיחי לראות את ההתקדמות והפיתוח, היינו אומרים בתפילת הדרך 'שתביאנו לשלום ותחזירנו לביתנו לשלום', כי המדרשה הייתה הבית שלנו בשנה וחודשיים האחרונים. כשנסענו לפה אתמול, כבר אמרנו 'תביאנו לשלום' וזהו, בלי 'ותחזירנו לביתנו לשלום'.זה היה מאוד מרגש להגיד שאנחנו נוסעים בשביל להישאר, באים לפה כדי להיות".
במילים אלו מתארת תמר ניזרי, תושבת עמונה ותיקה, את הכניסה לביתה החדש בעמיחי, היישוב שבנתה מדינת ישראל למפוני עמונה. בתחילת השבוע נכנסו 35 משפחות מפוני עמונה אל הקראווילות שהוכנו בעבורן, כשבהמשך הדרך הן יורשו לבנות בתי קבע במגרש שקיבלו.
ניזרי מתארת את הרגע שבו מבחינתה ניתן האות לתחילתם של חיים חדשים ביישוב עמיחי: "בתשע בערב הרימו את השאלטר ופתאום נהיה אור, איזה רגע זה היה. הגבעה החשוכה הזאת פתאום נהייתה גבעה מוארת, והבתים מוארים. זהו, נהיה אור בבית והמיטות מוצעות ולכל אחד יש את השמיכה והכרית, ואימא שלי גם הביאה מצעים חדשים. ויש לך שולחן וכיסאות ומיטות, והמקרר עובד, ויש תנור, ויש בית. זה מרגש ברמות, אחרי שנה וחודשיים שלא היה לנו דבר כזה".
"השם הוא עמיחי, לא עמונה"
על רקע רעש המכונות הרבות שעוד עובדות בשטח היישוב הבנוי למחצה – מדרכות מטופחות לצד שביל עפר שטרם נסלל – התאספו ביום שני השבוע תושבי היישוב לארוחת בוקר חגיגית משותפת, תחת שתי ציליות מאולתרות במרכז היישוב. כאילו שום דבר מיוחד לא קרה הודיע הרב יאיר פרנק, רב היישוב, שניתן למכור אצלו חמץ לקראת חג הפסח. חיי קהילת עמונה ממשיכים בדיוק מהמקום שבו הם נעצרו.
"ביום הזה אנחנו שמחים. זה זמן של שמחה, צריך לשמוח, ועם זאת אנחנו אומרים כאן כמו בחתונה, אם אשכחך עמונה תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי", מתאר הרב פרנק את המורכבות שבמעמד המיוחד. "בצד השמחה יש הרגשה שצריך להשלים את המלאכה, וכשם שהשלמנו היום את חנוכת עמיחי כן נזכה לחנוכה מחדש של עמונה. בירכנו כולנו ביחד 'ברוך מציב גבול אלמנה', יש בזה גם געגוע והרגשה של אלמנות, יחד עם השמחה על הקמת יישוב חדש בארץ ישראל. הסיבה שלא קראנו לעמיחי עמונה היא לא כדי להשכיח את עמונה אלא ההפך - כדי לא ליצור תמונת מצב כאילו נסגר המעגל. המעגל לא נסגר ועמונה עדיין חרבה. שמחים על עמיחי ועל חזרתנו להיות קהילה, אבל המעגל ייסגר רק כאשר עמונה תיבנה ותיכונן".
"זה פלא שכמעט כל הקהילה, 35 מתוך 40 משפחות, בחרו לחזור ולגור עם אותה קהילה שהייתה בעמונה", מציין אורי שאג, יו"ר מזכירות היישוב. "למרות הקושי בשנה וחצי שעברו במדרשה, אנשים חוזרים ומתאספים, ומרגישים שעמיחי הוא בית לחזור אליו. אבל זה גם יישוב שרוצה לגדול, אנחנו רוצים לראות כאן עוד אנשים שמצטרפים. כבר בשלב הראשון יש תב"ע מאושרת ל‑100 יחידות דיור, ובתוכנית המתאר יש לנו כאן אלף יחידות דיור לפחות".
שנה וחודשיים אחרי שממשלת ישראל פינתה אתכם מעמונה, אתם נכנסים ליישוב חדש שאותה ממשלה בנתה במהירות יחסית. זו מבחינתכם מעין כפרה על מה שנעשה?
"הבנייה של היישוב היא לא כפרה או פתרון למה שהיה", אומר שאג, "אין מה שיכפר על חילול השם והמחדל שהיה, על הריסת יישוב בלי סיבה, על ממשלת ימין שהורסת יישוב בשם צדק מעוות ומוסר כפול. מהכעס אנחנו לא מורידים כלל, האחריות עדיין על כתפיהם והם ייתנו על כך את הדין. יחד עם זאת, יש כאן אירוע שנותן זכויות לממשלה, וכמו בכל דבר יש זכויות וחובות. הזכויות לא מבטלות את החובות מבחינתנו, הן זו בצד זו".
נכנסים לבקר בבתים החדשים, קראווילות ליתר דיוק. הסלון של משפחת זיו עמוס ברהיטים וארגזים שנפרקו ממכולה לבנה, בדיוק זו שעליה הם הועמסו לפני שנה וחודשיים. בעלי מקצוע מכל הסוגים עוסקים במרץ בהכשרת הבית לשימוש, ובחוץ טרקטור רועש עוד דואג שלחצר של אלעד ושרה תהיה צורה נורמלית.
"בשבילי זה יום מאוד מאוד שמח", אומר אלעד זיו, "הקמה של יישוב כזה בתוך שנה בלבד, מתחילת התכנון עד שאנחנו נכנסים לבתים, אל מול הביורוקרטיה הישראלית, היא בגדר נס. יש בנו הרבה הודיה, זה היה יכול להיות לגמרי אחרת. זה שאנחנו זוכים לעלות וליישב שוב הר טרשים קירח, זו זכות בשבילנו".
אלעד ושרה זיו היו המשפחה השישית שעלתה לעמונה, לפני 19 שנים. אז הם עוד היו זוג צעיר שרק התחתן, והיום, בעלייה השנייה, ילדיהם הבוגרים כבר מסדרים ומעבירים את תכולת הבית בכוחות עצמם. "ההתרגשות מאוד גדולה", מצטרפת שרה לדברי בעלה, "ועדיין יש את הכאב על עמונה, שהיא כמו אהבת נעורים. אני מדמה את עצמי לאלמנה שמציעים לה עכשיו שידוך חדש, כי את האהבה של עמונה כבר אי אפשר להחזיר. בהתחלה לא רציתי בכלל לשמוע על יישוב חדש, כי מה זה שייך לי וזה לא מתאים לי בכלל. אבל עכשיו אני מאוד שמחה במקום החדש, שיש בו בית ויישוב חדש.
"אחד הדברים הכי קשים לי במעבר לעמיחי", היא ממשיכה ומתארת את הגעגוע לישוב שאיננו, "זה שמפה לא נראה יותר את עמונה אפילו מלמטה, כמו בעפרה. עמונה תמיד הולכת איתנו, ומבחינתי ברגע שיקראו לנו לחזור לעמונה אני חוזרת, אפילו אם נבנה פה את הבית שעליו חלמתי. גרנו בגן עדן ושום דבר לא יחזיר אותנו לשם".
למרות האחדות המרשימה שקהילת עמונה מציגה, והעובדה שהיא הועתקה כמעט במלואה ליישוב החדש, שרה מודה כי אין לדעת כיצד ייראה היישוב החדש, ועד כמה הוא באמת יהיה דומה לעמונה. "הדברים השתנו, כולנו השתנינו. הפינוי זימן לנו הרבה התמודדויות ועשה אותנו לאנשים אחרים. אנחנו קהילה שמתאחדת מחדש, שעוברת מישיבה על קרטונים והמתנה אל החיים האמיתיים. אבל ברור לי שכל מה שישתנה, ישתנה לטוב. יש הרבה אהבה ואמון בין האנשים בעקבות כל מה שעברנו ביחד".
בוארון בחיוך ניצחון
שלא כמו במשפחת זיו, תמר ניזרי משתדלת להשאיר את עמונה מאחוריה, עם כל הכאב, ולצמוח מחדש בעמיחי. "להישאר בזיכרון של עמונה ובכאב זה מקום שהוא לא מצמיח ולא מקדם, ואנחנו רוצים להמשיך לחיות ולצמוח ולשמוח, אנחנו צעירים ועם כוחות. כרגע המקום שזה מתאפשר לנו בו זה עמיחי. אני מרגישה שעכשיו אני נאחזת פה בקרקע ושולחת את השורשים שלי לפה. בעמונה העצים ששתלנו מושרשים היטב, ואין לי ספק שנבוא ונמשיך לטפל בהם ולבקר, אבל הכוח שלנו עכשיו זה להשריש פה במקום הזה, כי כרגע פה העתיד שלנו. אנחנו נושאים את עמונה איתנו, אבל צומחים דרך המקום הזה".
מי שאחראי במידה לא מבוטלת על המעמד החגיגי, וששמו נקשר יותר מכול עם המאבק של היישוב עמונה, הוא אביחי בוארון. היום הוא מסתובב בג'יפ הלבן שלו במשעולי היישוב החדש נינוח למדי וחיוך של מנצחים על פניו. החיוך הזה עלה לו בכמה שערות לבנות חדשות ובשלוש שנים של מתח ועשייה בלתי פוסקים. "אחרי הפינוי היו דיבורים ביישוב שצריך לסגור את מטה המאבק", הוא נזכר, "אני הרגשתי מחויבות להמשיך ולעבוד כדי לממש את ההסכם ולהביא להקמת היישוב. זה שם אותי במצב לא נעים. עשו הצבעה על המשך קיום המטה, וכולם למעט אחד הצביעו בעד להמשיך עם מטה המאבק. בדיוק עכשיו תכננתי להודיע שאני מחזיר את המפתחות, כי מבחינתי זה היה עד שמגיעים ליישוב חדש. המעגל נסגר, אפשר לנשום, הגענו לנקודת תקיעת היתד בקרקע, מכאן אפשר רק לצמוח".
הקדשת את השנים האחרונות למאבק הזה, והיום אתה סוגר מעגל. איך אתה מסכם את התקופה הזאת?
"לפני שהתחיל כל המאבק", הוא פותח בסיפור, "היה דיבור כזה שאף אחד לא יודע מעמונה, אף אחד לא שמע על הפינוי הצפוי. יום אחד אני יושב עם אשתי על כוס קפה, והיא אומרת לי גם מה שהיא שומעת, אנשים אומרים שאף אחד לא שומע על עמונה. זה הקפיץ אותי. קמתי מהמקום, ניגשתי אל המתג וכיביתי את האור. אמרתי לה: 'את רואה עכשיו שיש חושך?', ואז הדלקתי שוב את האור. אמרתי לה: 'כמו שהאור נדלק פתאום ברגע, ככה ישמעו על עמונה, ברגע אחד כולם ידברו על זה'.
"הסיפור של עמונה הוא ניצחון מובהק של אנשי עמונה וההתיישבות בכלל. ברור שיש את העובדה שלא הצלחנו למנוע את הפינוי, אבל אני חושב שבמאבק עשינו כל מה שאפשר, כולל הרבה מעבר למה שאנשים חשבו שאפשר לעשות. המתווה שחתמנו עליו לפני הפינוי, והיינו רציניים מאוד כשאמרנו שאנחנו לא מתפנים מרצון, הכריח את הממשלה להירתם לבניית היישוב החדש במקרה של פינוי. לאחר מעשה, הממשלה הייתה נעולה על היישוב הזה ופעלה בכל הכוח, כשהמינהל האזרחי לא יודע איך לאכול התנהלות כזאת אחרי 25 שנה בלי יישוב חדש, וכל זה בגלל ההסכם.
"הייתה כאן הצלחה גדולה, שלצערי אנחנו לא רואים הרבה כמותה במקומות אחרים ביהודה ושומרון. זה בגלל הנחישות של האנשים כאן, הדבקות שלהם במטרה וביישוב הארץ. העובדה שהתעקשו לגור שנה וחודשיים באכסניה בתנאים לא תנאים, וליצור מעין מחנה פליטים שמפעיל לחץ על הממסד. הכנו אוהלים כדי לעלות בחורף ולהגדיל את הלחץ, בזמנים שהעבודות פה היו תקועות. זה מסר שחשוב שייצא הלאה לכל ההתיישבות ביו"ש, לזקוף את הגו ולהיות נחושים בדרישה לבנות ולהתרחב, ולא לעשות מאחורי הגב ולחטוף מפה ומשם".
רגע לפני שאני יוצא מהג'יפ של בוארון, אני רואה אותו מביט בחיוך בקבוצת נערים שמטפסת על תלולית עפר. "בדיוק לפני כן ראינו כאן שני ילדים רצים, ואמרנו אחד לשני - סוף סוף חזרנו לתנועה הזאת שילדים רצים ברחוב ולא תקועים במדרשה. אפשר כבר לארח אחד את השני בשבתות ולחיות חיי קהילה ומשפחה נורמליים".