שר החינוך נפתלי בנט הודיע השבוע כי לאור הצלחת פרויקט 'בית הספר של החגים', הוא יתקיים בחג הפסח ובחג החנוכה. משרד החינוך מתגאה בהצלחת הפרויקט, אך מתעלם מהעובדה כי בכמה ערים הוא כלל לא נפתח בשל העדר כוח אדם חינוכי, ובשל חוסר יכולת לגייס אנשי מקצוע למרות התמריצים הכלכליים.
תמריצים כלכליים לעובדי הוראה בישראל אינם דבר חדש. משרד החינוך מתמרץ כלכלית עובדי הוראה על סמך ביצועיהם או כישוריהם המקצועיים, נותן תמריצים לעובדי הוראה בבתי ספר שיש בהם מחסור במורים, מעניק בונוסים כספיים לעובדי הוראה במקצועות נדרשים וכמו כן נותן תמריצים למורים על בסיס גיאוגרפי, בעיקר ביישובי עדיפות לאומית.
בעשורים האחרונים אימץ המגזר הציבורי בישראל כלים מן השוק הפרטי, במטרה להביא עובדים טובים למקצועות ולמקומות שיש בהם מחסור, ולעודד עובדים לשפר את תפוקותיהם. כך קרה גם במערכת החינוך, אך השאלה היא האם בשל כך מערכת החינוך השתפרה? האם אפשר להגיד שמערכת החינוך כיום טובה יותר מזו שהייתה לפני עשור או שניים?
מדוע אחרי כל כך הרבה כספים שנשפכו כמים, עדיין חסרים מאות מורים במערכת החינוך, ולאו דווקא במקצועות המבוקשים כמו מתמטיקה, מדעים ואנגלית? מדוע מורים חדשים שעברו הסבה ומתוגמלים כספית בהתאם, מתאדים ממערכת החינוך לאחר שנה או שנתיים? כיצד ייתכן שכל התקציבים שהוזרמו באופק חדש לאנשי ההוראה, לא טייבו את המערכת כפי שהיה אולי מתבקש?
שאלות אלו אינן היפותטיות כלל ועיקר, שכן בימים אלה משרד האוצר ומשרד החינוך שוקדים על תוכנית להעלאת שכר המורים המתחילים בכמה אלפי שקלים, מה שלטענתם ייתן מענה מיידי למחסור ההולך וגדל במורים במערכת החינוך. התוכנית עדיין לא יוצאת לדרך, כנראה בשל אי הסכמות של הארגונים באשר לתוספות הראויות גם לאנשי ההוראה הוותיקים. העלאת המשכורת היא דבר מבורך שהיה ראוי לעשות כבר מזמן, אך יחד עם זאת מן הראוי לשאול כבר עכשיו את שאלת השאלות, והיא האם אנחנו לא מחפשים את האבידה מתחת לפנס? האם משכורת כניסה של 8,000 שקלים למורה מתחיל היא הפתרון לטווח הארוך?
התשובה לכך היא כנראה שלא. תוספת השכר עשויה לקסום לסטודנטים מוכשרים יותר לבחור במקצוע ההוראה, אך היא לא זו שתשאיר אותם שם. מבדיקות שנערכו עם סטודנטיות במכללה האקדמית לחינוך תלפיות, עולה כי השכר ההתחלתי הוא לא הדבר הראשון שמטריד את המורים לעתיד. מהשיחות עולה כי סביבת העבודה העתידית, היכולת להתקדם בעתיד הנראה לעין, עומס המטלות הצפוי וההכרה הציבורית במקצוע החינוך כמקצוע של לכתחילה ולא בדיעבד, הם הנושאים המטרידים והרבה מעבר לשיקולים כלכליים כאלה ואחרים.
בימים שבהם התקשורת עם ההורים הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית, בימים שבהם משרד החינוך מטיל על המורים עוד ועוד משימות, בימים שבהם מתקשים למצוא במכרזי ניהול מנהלים ראויים שמעוניינים לקחת את המושכות, אין מנוס מלהגיע למסקנה המתבקשת שבעיית הבעיות אינה כיצד מגייסים את המורים החדשים אלא כיצד שומרים עליהם, מטפחים אותם ומביאים אותם לחייך גם כעבור עשר ועשרים שנים במערכת החינוך.
מהכירי את הסטודנטיות במכללה האקדמית לחינוך תלפיות, אין בכלל ספק שהן שם כי הן מאמינות בחינוך, הן נושמות חינוך והן אוהבות חינוך. מי שאינו אוהב חינוך לא ישרוד את שנות הלימודים הקשות, ומי שהחינוך אינו זורם בעורקיו לא ישרוד את השנים הראשונות של העבודה במערכת החינוך, גם אם ישלמו לו 10,000 שקלים ויותר כמשכורת התחלתית.
"כל ילד הוא אומן, הבעיה היא להישאר אומן אחרי שגדלת", אמר פעם הצייר הידוע פאבלו פיקאסו. בפרפרזה למשפט זה אפשר לומר שכל מורה הוא אומן, הבעיה היא כיצד להישאר מורה-אומן אחרי שקצת גדלת ונכנסת לשגרה החינוכית, וההורים בטוחים שהם יודעים יותר טוב מכולם כיצד ראוי ללמד את ילדיהם, והעומס גדל והמשימות מתרבות ומבחני המיצ"ב לוחצים. המכללה מחנכת בראש ובראשונה לאהבת המקצוע. זה אולי הכלי הבסיסי שיאפשר למורים ולגננות החדשות להתמודד עם כל מכשול ולהישאר עם הניצוץ בעיניים. אלא שגם משרד החינוך ומשרד האוצר חייבים לדעת שהבעיה אינה כיצד מגייסים מורים וגננות למערכת, אלא כיצד לטפח אותם ולתת להם חיי מדף ארוכים מתמיד.
ד"ר מיכל שרייבר-דיבון היא ראש המסלול לגיל הרך במכללת תלפיות לחינוך