את אירועי היום הנוכחי אפשר לסכם בערך כך: נתניהו ועמותות השמאל עשו סולחה בעניין המסתננים. את תפקיד הכבש בסולחה הזו תופסים תושבי ערד, אילת, באר שבע, פתח תקווה ובעיקר דרום תל אביב.
התוצאה של המתווה הזה עלולה להיות חזרת תופעת ההסתננות ובגדול. ההנחה שמה שעוצר את ההסתננות דרך מצרים זה הגדר היא הנחה הזויה. רוצים לראות מה שווה גדר בעצירת מסתננים? אני אקח אתכם לסיור קצרצר אך מאלף בקו התפר. תאמינו לי שההגנה על הגבול עם מצרים לא משובחת יותר. הגדר היא פקטור, אבל היא בטח לא המעצור היחיד.
מה שעצר את המסתננים הוא שילוב בין הגדר, השינוי במצב בסיני (באופן אבסורדי בקטע הזה דאע"ש פועל לטובתנו, מסיבות שלא קשורות אלינו בכלל) והשינוי במדיניות הפנים הישראלית, שהוקשחה מאוד. מתן מעמד בישראל, גם אם זמני, לרבבות מסתננים, משנה את המצב באופן אסטרטגי
למה המתווה כל כך גרוע. קודם כל משום שבניגוד למתווה הקודם הוא הופך את ההרחקה החלקית ל"שיר מזמור לעתיד לבוא", ששמא יתרחש ויותר סביר שלא יתרחק לעולם. אבל גם אם הוא כן יתרחש זו בעיה.
אחד האלמנטים המרכזיים בהרחקה למדינות השלישיות באפריקה היה הפיכת אקט ההסתננות לבלתי משתלם עבור מי שאינו פליט "אמיתי". רק עבור מי שבאמת נרדף בארצו יש יתרון במעבר למדינה אפריקנית אחרת שרמת החיים בה דומה. עבור מי שהסתנן לישראל במטרה לשפר את מצבו הכלכלי ההרחקה למדינה שלישית הופכת את כל מאמץ ההסתננות לבלתי משתלם, ולאור זאת יוצר למסתננים עתידיים תמריץ שלילי להסתנן. הרחקה למדינות מערביות משנה לחלוטין את המשוואה ויוצרת בפועל תמריץ להסתננות. וכאמור, מי שיסבול לא יהיו תושבי צפון תל אביב ולא תושבי רחביה.